התמודדות עם מוות באמצעות ציור

יום השואה ויום הזיכרון הם ימים קשים שמאגדים בתוכם חוויה של אבל ואובדן קשה מנשוא.

התמודדות הילדים עם נושא המוות היא התמודדות מורכבת, והורים רבים תוהים כיצד נכון לתווך עבור הילדים את הנושא הקשה הזה. חלק מהקושי הוא באמת סביב ההבנה שהמוות הוא סופי ובלתי הפיך – ילדים מתקשים להבין זאת בגילם הצעיר מבחינה קוגניטיבית, וכאשר הם מצליחים בכל זאת להבין לפחות חלק מהבשורה המרה, הם נותרים לפעמים כמו המבוגרים עצמם – חסרי מילים.

במקרים הללו, ציורים יכולים להוות חוליה מקשרת – איפה שהדיבור נעצר, מגיע המימד של הציור שממנו אפשר יהיה אחר כך להמשיך לדבר ולעבד ביחד את האובדן הקשה.

קיימות מספר דרכים בציור להתמודד עם האבל והאובדן. לאורך שנות עבודתי גיליתי שהציורים מאפשרים ליצור מציאות אחרת, ולאו דווקא במובן של בריחה מהמציאות.

למשל, הציור שלמעלה צויר בתקופת השואה.

על פי המחקר שנעשה סביבו, הוא ציור של ‘מציאות אחרת‘ משום שחלק מבני המשפחה נרצחו זה מכבר. והנה, נוכל לראות יחד את כוחו של הציור בדיוק כמו כוחו של הזיכרון – בציור מתרחשת המציאות הרצויה. ודווקא העובדה שהילדה מציירת ציור של מציאות אחרת, דווקא העובדה הזו מאפשרת לה לעבד בדרכה את האבל והאובדן. יום הזיכרון הוא לזכור את המתים, אבל גם לזכור את מה שהם היו בחייהם, להיזכר בעצב רב באובדן אבל גם בחוויות המשותפות והטובות – הציור הוא כלי והזדמנות לעשות זאת.

דרך נוספת להתמודד עם האבל והאובדן היא באמצעות פרשנות. בילדות המוקדמת ילדים מצויים מבחינה פסיכולוגית בשלב התפתחותי אגוצנטרי, לכן הרבה פעמים הם נוטים להאשים את עצמם במתרחש. כאשר זה קורה, יכולות להופיע שתי תופעות עיקריות: האחת, תלך לכיוון הרצייה. ההיגיון הילדי מאחורי הכיוון הזה יהיה במילים פשוטות: ‘אם אהיה טוב/ה הדבר הנורא הזה לא יקרה לי‘.

הנה למשל, ציור מגטו טרזינשטאט שמאפיין ציורים של ילדים מרצים.

אפשר לראות בציור כיצד כל הדמויות מעוצבות באופן מדויק ואסתטי כאילו הן חיות במציאות מושלמת נטולת זוועות והרג. זו דרך נוספת לצייר מציאות אחרת, ויחד עם זאת לצייר גם באופן שהפרשנות שלו היא – לטובים זה אולי לא יקרה... התופעה השנייה שיכולה להופיע בעקבות ניסיון של הילד לפרש את הסיבות לטרגדיה היא להעניק לעצמו כוחות יוצאי דופן להתעמתות עם המוות לכשיגיע. בהקשר הזה, פגשתי בקליניקה שלי ילדים שמתמודדים עם אבל ואובדן וציוריהם הופכים לציורים אגרסיביים ומלאים בתכנים של אלימות. חשוב לי להדגיש, שלכל ילד יש את דרכו להתמודד עם האובדן, ואין בהכרח דרך אחת נכונה.

דרך נוספת להתמודד עם המוות באמצעות ציורים, היא להמשיך את הדיאלוג עם המת על ידי הכנסת דמותו לציור. למעשה, הילד מצייר את המת ויכול למקם אותו על הדף בכל סביבה שהוא בוחר. כאשר המת מצויר על הדף אפשר לנהל איתו דיאלוג, כי הדף הוא חפץ ממשי והזיכרון של המת הוא סמלי בלבד. עכשיו כשהילד מחזיק את הדף הוא יכול לדבר אליו, הוא יכול לכעוס עליו כי עזב, הוא גם יכול להמשיך את הסיפור.

את הציור הזה למשל, מצייר ילד בן עשר שאביו נרצח בפיגוע טרור.

הוא צייר תחילה את המשפחה הקיימת ולאחר מכן את אביו על אלונקה כפי שהוא ראה אותו במסע הלוויה. בשלב זה הוא עצר, וצייר את אביו עולה השמימה בסולם. הרגע הקטן הזה, שמופיע בשולי הציור הוא הזדמנות להתחיל שיחה מעמיקה על הסיפור שסביב רגע המוות הנורא.

אפשרות נוספת שכדאי מאד לשים לב אליה, היא כאשר אין ציור בכלל!

כאשר ילדים לאחר משבר קשה נמנעים פתאום מפעילות כמו ציור שהייתה חלק משגרת יומם לפני האסון חייבים לתת את הדעת על כך. חשוב שילד וגם מבוגר ימצאו דרכים לבטא את הכאב שלהם, כאשר אחד מסימני האזהרה הם הימנעות מביטוי מכל סוג שהוא. אפשרות נוספת היא כאשר עדיין מציירים אבל באופן רגרסיבי לסגנון שהיה קודם בציורים. גם לכך כדאי לשים לב ולפנות לייעוץ מקצועי.

מה חשוב לדעת?

1. ציורים יכולים להיות הזדמנות לביטוי רגשי של אבל ואובדן כאשר קשה להתבטא במילים.
2. חשוב לבדוק מספר רב של ציורים ולא ציור אחד.
3. הציורים יכולים להיות סביבה של מציאות אחרת ומנחמת יותר – אין זה אומר שהילד אינו מתמודד עם המוות, אלא שדווקא דרך ציור של מציאות אחרת ושל זיכרונות מהעבר נפתחת אפשרות להתמודד עם ההווה המכאיב.
4. קיימות דרכים שונות של ילדים ומבוגרים להתמודד עם המוות והשכול, אין דרך נכונה אחת לכולם אך מה שחשוב הוא שהאדם המתאבל לא יוותר וימצא דרך לתת ביטוי לכאב הנורא.
5. ציורים  יכולים להיות תחילתו של סיפור. אפשר לצייר על הדף הכל, ולהמשיך ממנו בשילוב של שיחה לסיפור, פרשנות והתמודדות עם האובדן.
6. דרך ציורים ניתן לגלות לפעמים את הפרשנות שהילד מעניק לסיבת המוות. חשוב להיות ערניים לכך, כי לפעמים הפרשנות היא שגויה והילד מאשים את עצמו או חושש שזה יקרה גם לו.
7. נורת אזהרה חשובה היא כאשר ילד שביטא עצמו באופן עשיר דרך ציור, מפסיק בפתאומיות לבטא עצמו לאחר האסון. יש לשים לב לכך, ולעודד את הילד להמשיך ולבטא את עצמו.

חשוב להדגיש, התמודדות עם מוות כוללת התנהגויות שונות שנחשבות לנורמטיביות וכאלה שפחות. כמובן שצריך לבדוק כל מקרה לגופו, אבל באופן כללי ניתן לומר שמותר וחשוב לכעוס ולבטא את העצב והתסכול מהאסון שקרה. חשוב שהילד יידע לקשר בין העצב שבו לבין האובדן. בנוסף, חשוב שהילד יגיב לסביבתו הקרובה, ימשיך בתפקוד (במידה המותאמת כמובן) ויבטא את מגוון רגשותיו השליליים.

ילדים שכדאי להפנות לטיפול מקצועי בשילוב של הדרכת ההורים הם ילדים שחדלו לתפקד בסביבתם, מסתגרים בעצמם, אינם מבטאים את כאבם, נוטים לאובדנות ועוד...

על הכותבת:
מיכל וימר,
תרפיסטית בהבעה ויצירה  M.A
מומחית לפענוח ציורי ילדים וכתבי יד של ילדים, בני נוער ומבוגרים
http://www.todraw.co.il/
הצטרפו אלי לפייסבוק - https://www.facebook.com/MichalWimmer1