כי מן המים משיתיהו

המעלית טיפסה במהירות. אף אחד לא ענה בדלת שנראתה כנכונה. התקשרתי. "מי זו?" ענתה לי. "שחר" השבתי. מצפה שהיא תריע. "שחר?" מלכתחילה הייתי במתח, אישה בת 43 עומדת לפגוש את בּנה. חששתי שזרועות תמנונים יבלעוני לתוך דירה בעיר בה אין לי אח ורע, אלא ילד צעיר שטרם הכירני. "אההה, אמא של אור" היא שאגה בשמחה. שמעתי את המעלית עולה, דמיינתי אישה ענקית יוצאת ממנה מכסה אותי בכנף אחת, בשנייה מכורבל הילד שלי. אמא! היא קראה לי. ליבי הלם. ראיתי אותה עומדת על גג הבניין אנו חוסים בכנפיה והיא נושאת אותנו למרחקים, הביתה.

על-פי איזה סיפור אתם חיים את חייכם? איזה סיפור אתם בוחרים לספר לילדכם?

לכבודו של חג הפסח ראוי הסיפור המשפחתי שלנו לזכות בתגית "הצלה": פרעה גזר "כל הבן היאורה השליכוהו", יוכבד מצפינה את הרך הנולד בבית. כעבור שלשה חודשים מניחה אותו בתיבת גמא ושולחת את מרים אחותו להסתירו ביאור בתקווה שינצל. התינוק למזלו של עם ישראל בוכה, בת פרעה שומעת ומצילה אותו. היא מעזה לצאת כנגד גזירות אביה, לחמול את הנער שהופך לנסיך הגדל בארמון. כעבור שנים יוצא משה כנגד פרעה, הסב המאמץ, ומוציא את עמו מעבדות לחירות.

במקום להציג את הסיפור כהצלה שלי אותך, בני, אני בוחרת כמעט מדי יום ובמיוחד בשעות משבר לטוות תסריט של צמיחה וניצחון. הגאולה היא לא רק של הילד מן המים, אלא גם שלי כהורה. תיבת הגומא מוסתרת מן העין עמוק בתוך הסוף. את התינוק אין דרך לראות מן הגדה, ניתן לשמוע את בכיו, את בקשתו. האפשרות היחידה היא לעצום את העיניים, לקפוץ למים, לפתוח את הלב ולהתפלל. הבחירה לגשת לתיבה היא אל-חזור. התינוק שומע אותך בדרכו אליו, חש את תנודות התיבה כשאת מרכינה ראשך פנימה ומביטה בו. פגשתי עיניים ענקיות, יפות, חומות וחמות. עיניים שכעת מייחלות לטוב.

האישה הענקית לא זינקה מהבניין, היא ביקשה שאסע אחריה ברכב לחנות המשחקים הגדולה בעיר. ניסיתי להדביק את קצב נסיעתה, חשה שהמרוץ יצא לדרך וכל שעלי לעשות הוא לשמור על הקצב, לא לאבד קשר עין ולעולם לא לאבד תקווה. כשהגעתי לחנות פגשתי את העובדת הסוציאלית. אימוץ הוא לידה רוחנית. הרגע המכונן בו אם פוגשת ילד בן שש וחצי הוא תולדה של מסע.

בתהליך נבחנו "גזירות" החברה, אמונות הבסיס שלי, הפחדים, השאיפות ונופצו אחת לאחת. ביעור החמץ הפנימי שלי כלל התבוננות רבה בהשתקפות שלי במים. ברגע שנגעתי במים בבואתי נטשטשה, אדם נוסף נכנס לחיי. המראה שנגלה הוא של שניים. במקרה זה - שניים שאינם שלם הגדול מסך חלקיו, אלא דבר שונה בתכלית. ילד המתגורר לאורך שנים לא בביתו, אינו ישן במיטתו, שפתיו לא השתעשעו במילים "אמא", "אבא", שפתותיהם לא רפרפו על לחיו, ידיהם לא נגעו במצחו, ילד שמעולם לא היה ילד. כשילד-משה שכזה זוכה בארמון ואף מניח כתר על ראשו, הוא עשוי לעיתים לנתץ את לוחות הברית, או לפחות לאיים.

נכנסתי לחנות המשחקים הגדולה ביותר, בובות נחות על מדפים, דובונים עומדים מושיטים לי יד, פאזלים מפורקים ממתינים להרכבה וקופה שרושמת. והזמן- עומד מלכת. נולד ילד. בשל הסכנה, מוצא מביתו למשפחה אחת ואחר-כך לאחרת. כשהתיבה שנועדה להגן עליו מתגלה כצרה מלהכיל הוא יועבר לסירת הצלה. ילד שט לבדו ביאור, ללא משוט, ללא מצפן.

הילד מתהלך עם מלוויו בין קופסאות הלגו והשחמט. שתי נשים עוקבות אחריו ממשבצת שחורה ללבנה. הילד מבקש לעצמו מתנות - רכב משטרה, רובה וכלי עבודה שיוכל לתקן ולבנות מחדש. מהחנות יוצא הילד בידיים ריקות, מגלה ריסון עצמי והאם ליבה גואה.

כעבור ימים אחדים אחזתי בידו. ביום אחד קנינו את הכדורגל הכי שווה וביום אחר נכנסנו לחנות של גדולים. הילד מסביר למוכרים "אני צריך כלי עבודה חזקים שיהיו לי להרבה שנים".

ביום הראשון של שנת 2007 נסענו לבית שלנו. בית ליד הים. ינואר וקצת קר הייתי אומרת. שיחקנו עם הגלים, עד שמעדנו ונרטבנו. לכולם הוא סיפר "גל גדול הגיע ונפלנו אבל בסוף נצלנו". בערב כרבלתי אותו בפוך שעל ברכי, ישובה על מיטתו, מערסלת ילד שיירגע לקראת שנתו. עיניו החומות מביטות בי שוחקות: "את עושה לי משה בתיבה".

החיים שלנו מחבקים את סיפור האימוץ. עם זאת, אני עושה כמיטב יכולתי שהאימוץ לא ינהל אותנו ולא אנו אותו. הוא נמצא שם, הוא עולה ומדובר בעת צורך. בחיי היום יום צפים ועולים קשיים ותובנות שקוראים את שנינו לצמיחה. האתגרים בהם אנו פוגשים מוכרים גם למשפחות ביולוגיות, אולם במשפחה מאמצת הייתי מעזה לומר שנדרשת תשומת-לב מכווננת מאד ותעצומות נפש רבים מכל השותפים. לא פעם עלי לגשת ליאור ולמשות את "משה שלי" – הבן או את המשה שבתוכי. השיתוף שלי את המשפחה, החברים ובית הספר תומך בי. גם משה לא יצא לבדו מעבדות לחירות.  

חג שמח.

על הכותבת:
אימצה ילד בן 6.5.
מייסדת "מיזם האימוץ" – אקדמיה אינטרנטית לקהילת האימוץ,
כותבת בלוג www.RealMummy.com  
יזמית בנשמתה, מנחה תהליכי חזון ליזמים וארגוני הורות וחינוך, מרצה מרגשת
"פגשתי אישה חזקה, חכמה, מכילה, אוהבת ודואגת, ברגישות ובהומור הצגת לפנינו את סיפורך.
הצלחת לקרב אותי לחוויה שלך".