כל ילד יחיד ומיוחד

את רוב שעות היום אנחנו למעשה מבלים מחוץ לבית, ואת הזהות שלנו אנחנו מגבשים לא רק בבית אלא גם, ואפילו בעיקר, בגילאים מסוימים, בביה"ס ובחברה בה אנו מבלים. ושם כל הזמן בוחנים אותנו.

כבר מגיל 3 כשנכנסים לגן של העירייה, יש מגמה להיבלע בתוך ההמון. כשמגיעים לביה"ס, הציפיות גדלות אף יותר, מבחנים, מייצבים וכו‘ וכו‘... ההשוואה כל הזמן בין הילד הפרטי שלי, המיוחד שלי, לבין הילד המיוחד של ההוא והפרטי של ההיא... ולמה בעצם הילד הפרטי שלי צריך להיות כמו ההוא או ההיא? למה הוא לא יכול ללמוד ולגדול עם המיוחדות שלו? מה בעצם מבדיל ביניהם ומה מביא אותם לגדול ולהיות יצירתיים ובעלי חשיבה ועשייה חופשית משלהם, איך הם יגדלו ויהיו מנהיגים או מובילים בתחומם?

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה נכנסתי עם הבן הבכור שלי למפגש היכרות בגן עירייה עם כל שאר הילדים וההורים, 30 ילדים זאטוטים בני ארבע עם הוריהם, גננת אחת וסייעת אחת. כל ילד קיבל מדבקה עם שם ודף עבודה למלא. כבר בגיל ארבע. ישבתי שם בין ההמון בפינה ודמעות זלגו מעיני, טלפנתי מיד לבעלי וביקשתי ממנו שיגיע לגן והוא, הגיע, ישב לידי, ונבלע אף הוא בין ההמון. אז החלטתי: "פה הילד שלי לא יהיה".

משהו שבר אותי שם והייתה לי הבנה מאד ברורה שזה לא מה שאני רוצה לילד הפרטי שלי. היה לי ברור שלא אתן לילד היחיד והמיוחד שלי להיבלע במערכת הבוחנת והמתייגת.

אני זוכרת את החוויה הראשונה שלי כשעליתי ארצה והגעתי לבית הספר: דבר ראשון, ליועצת היה חשוב מאד להחליף לי את השם, את הזהות הכי חזקה שלי עמה חייתי במשך שמונה שנים. זאת הייתה עבורי חוויה קשה ומורכבת מאד, שגרמה לי להרגיש שלהיות אני כמו שאני זה לא מספיק טוב ושעלי לקבל זהות אחרת, וזה המשיך בלהיות דומה לזה ושווה להוא אם זה בלימודים בספרות או בחשבון או כל דבר אחר, כל הזמן לשנן וללמוד כמו תוכי כי יש מבחן כזה או אחר על הפרק. אבא שלי היה שואל "מה זה, לא מלמדים אתכם ללמוד בארץ?" אז זהו, שלא. רק לשנן על מנת להוציא ציון עובר.

איזו הרגשה קשה זו לילד בין שמונה, עשר או 16 כשהוא בא הביתה בתחושה שהוא כישלון או שהוא לא מספיק טוב או שהוא עצלן או אפילו מופרע... איזו זהות זה מקנה לילד, ואיזו זכות יש למורה לגרום לילד שלי לחוש שהוא כשלון?

ביום שלמחרת אותו המקרה בגן חובה מצאנו את דרכנו במערכת אחרת.

מערכת שיש לה ראיה רחבה על הילד, מי זה הילד הזה ומה הוא מביא איתו לעולם, מערכת שמלמדת את הילד ללמוד להיות סקרן ולהישאר סקרן, לאהוב לקרוא ולהשתוקק ולהתרגש מהלמידה, מערכת שמלמדת את הילד להתפתח דרך חוויה, עבודות אמנות שונות כמו ציור נגינה סריגה ושפות כבר מגיל שבע, למידה עם הגוף כמו ללמוד חשבון ולשנן את לוח הכפל או הכפולות תוך קפיצה בחבל.

מערכת שמקנה סדר ריתמוס מותאם לפי ההתפתחות המנטאלית והנפשית של הילד, מערכת שמקנה הרבה חופש ויחד עם זאת הרבה עבודה שלנו כהורים ללמוד ולגדל את ילדינו שכל אחד הוא יחיד ומיוחד ויש לו את הדרך שלו להתפתח.

אני מטפלת שנים רבות באנשים שסובלים בעיקר מכאבים שהפכו לכרוניים עם הזמן, לדוגמא מיגרנות שהתחילו מגיל ההתבגרות, כאבי גב או עקמת שהתפתחה עם הזמן וכד‘. ניסיוני לימד אותי שתמיד יש טריגר למצב הכואב הזה שנמצאים בו 20 או 30 שנה אחרי, וכי החוויות שלנו בחיים נובעות משני מישורים עיקריים, אחד מהם היא חוויה גופנית והשני היא חוויה נפשית ובשני המקרים זה בא לידי ביטוי בגוף.

בשני המקרים החוויה יכולה להיות טובה וחיובית, היא יכולה לפתוח את הגוף ולהקנות לו תחושה של חופש ובטחון שהכל פתוח ואפשרי, או לסגור ולכווץ אותו, כי חוויה שלילית גורמת לחוסר ביטחון ואף כיווץ וצמצום של איברים פנימיים או שרירים ולתופעות כמו מיגרנות וכו‘.

ולסיכום, כאמא וכמטפלת חשוב לי להקנות לילדיי ערכים של אהבת הזולת וקבלת האחר מתוך כבוד ומתוך ההכרה בכך שכל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד במינו לא משנה מאיזה מוצא הוא או מה גובהו או אפילו אם הפריע קצת היום בכיתה... וזו גם הגישה והאווירה במסגרת החינוכית אליה בחרתי לשלוח את ילדיי.

על הכותבת:
נאזי מזרחי,
הקשרים שבגוף
תרפיה סומאטית-קריניאלית
מומחית באבחון וטיפול בכאב
054-6305492 | https://www.facebook.com/ksharimbgof