חשוך. אני מסתובבת בחוץ, בדרכי מחברים או אולי מחדר האוכל בחזרה הביתה. בחורף, בשעה 17 בערב, כבר חושך מצרים. בטח ובטח עבור ילדים ונערים.

ילדים, פחדים וחוויות על חושיות

ואין אף דמות מוכרת שנמצאת לידי ברחוב החשוך ושמאפשרת לי תחושת הגנה.

אני זוכרת את עצמי כילדה, מסתובבת בשבילי הקיבוץ ומרגישה שעוקבים אחרי. שרה לעצמי שירים, רוקדת לעצמי, העיקר להראות כלפי חוץ שאני לא מפחדת, כי מי שמפגין ביטחון ולא חולשה- לא עושים לו כלום.

היו פעמים, שהייתי עוצרת "בפתאומיות" כדי שמי שעוקב אחרי לא ישים לב ויתנגש בי- ואז אדע סוף סוף מי עוקב אחרי.

הדרך הביתה היתה מלאה אזורים חשוכים. בלי מנורות ובלי טיפת אור. אזורים, שכל אורכם היה בין שני מטר ל- 4 מטר אבל עבור ילדה קטנה הם נראו ונתפסו כחשוכים במיוחד, ארוכים במיוחד ומאיימים במיוחד. אני זוכרת את עצמי, גם בגיל 12, עומדת רגע לפני החושך ומתכננת אסטרטגיות כיצד לעבור את החושך (בריצת ספרינט, לאט וכו‘), מתוך ידיעה ברורה, שבשיחים שמימיני ומשמאלי מסתתרות מפלצות שרוצות לפגוע בי ורק אם אפגין שאיני מפחדת, הן לא תעזנה לגעת בי.

 

תקראו לזה דמיון פורה (בהחלט היה לי), תקראו לזה שגיונות ילדות- אין לי בעיה עם זה. אבל התחושה שעוקבים אחרי ליוותה אותי עד שנות ה- 20 המאוחרות של חיי.

בכל מקום, שבו הייתי לבד עם עצמי והיה לילה- הרגשתי שעוקבים אחרי ויתרה מזו, הייתי קמה באמצע הלילה ויודעת בוודאות שיש אצלי אנשים בבית (פורצים?). מעולם לא פקחתי את עיני, כי פחדתי שיהרגו אותי, ועדיין יכולתי לחוש בעוצמה מאוד גבוהה את האנשים, עד רמת שרטוט קווי המתאר שלהם.

לא סיפרתי את זה לאיש (מה, אני משוגעת?- בטח כל מי שישמע ישר ישלח אותי לגהה). עד שיום אחד, במהלך טיפול הילינג שעברתי, סיפרתי את זה להילרית שלי. היא אמרה לי: "תגידי להם שילכו"- ובמטה קסם נעלמו כולם!

 

עם השנים מצאתי וגיליתי כי החוויה האישית שלי, היא בכלל לא אישית, והמון אנשים ובעיקר ילדים חווים אותה.

נורית סיפרה לי על אלון, בנה. ילד מקסים בן 12, שמפחד ללכת להתקלח לבד. את הדרך מהחדר שלו למקלחת הוא עושה בריצה (2 מטר) ומבקש מנורית, שתישאר ערה עד שהוא יסיים. נורית תמיד חשבה שהוא עושה את זה מפינוק. הסברתי לה שהוא לא. הילד פשוט חש בנוכחויות אחרות- וזה מלחיץ אותו. לימדתי את הילד שהוא יכול להגיד "לכו מכאן" וזה עובד.

מיכל סיפרה לי שרוני מפחדת ללכת לישון בלילה כי היא רואה אנשים/או מפלצות (לא היה לה כל כך ברור מה היא רואה). הנחיתי את מיכל לבקש מרוני שתצייר את הדמויות שהיא רואה. הנחיתי אותה שתשאל את הדמויות אם הן טובות או לא ושאם הן לא טובות, שתגיד להן שהן צריכות ללכת כי אסור להיות בלי הסכמה. רוני ציירה למיכל את הדמויות, דיברה איתן והפחדים ירדו מסדר היום הביתי.

 

ילדים, לעומת מבוגרים, רגישים יותר לאנרגיות זרות. בדר"כ, ככל שאנחנו גדלים, זה נעלם בעיקר בגלל שהרציונאל שלנו אומר לנו שמה שאנחנו חווים הוא לא הגיוני (ואם זה לא הרציונאל שלנו, זה בטח הרציונאל של הסביבה שלנו). יחד עם זאת, הרבה אנשים חווים את מה שאני חוויתי רוב חיי.

 

אני מספרת לכם את הסיפור הזה, כי אני מאמינה, שרובכם יודעים על מה אני מדברת, ואם אתם לא יודעים על עצמכם, אזי אתם יודעים זאת על ילדכם.

תנו להם לגיטימציה לתחושות שלהם. הם לא רק "בעלי דמיון מפותח"- הם בעלי תדרים אנרגטיים מפותחים. ואם הם ידעו, שמה שהם מרגישים הוא נכון, ושאפשר פשוט להגיד (מכל הלב) "לכו מכאן", זה עשוי לעזור להם מאוד: גם בבניית הביטחון העצמי שלהם וגם ביכולת ההתמודדות שלהם.

 

 

על הכותבת:
יעל עיני,
מלווה ומנחה הורים בדרך ההורות.
בעלת BA בפסיכולוגיה, מנחת קבוצות הורים,
יוצרת הדיסק "להאיר את ההורה שבפנים" ואמא ל- 3.
דוא"לopentolife@netvision.net.il   טלפון: 050-6655905
אתר http://beaparent.co.il/

 


עוד באותו נושא

שעלת וחיסון לשפעת - סיפור אמיתי

זה התחיל בביקור אצל הרופא בעקבות שיעול מתמשך של הבן שלי.

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!