סליחה טעיתי

מבקשים סליחה כל השנה.

מי מאתנו לא מצא את עצמו לפחות פעם אחת בחיים (בשבוע, ביום, בשעה) מאבד לגמרי את הסעיף?

יש מן רגע כזה, חמוץ בגרון, מיותר ומוכר לכל מי שאי פעם גידל יותר מילד אחד בבת אחת, שבו אנו ההורים חווים חוויה חוץ- גופית: אנחנו פושטים בן רגע את הזהות המנומסת, המתורבתת והמכופתרת שלנו, ולהרף עין אנחנו הופכים להיות כל מה שלא רצינו להיות כהורים. עינינו רושפות זעם, אנחנו צועקים, אנחנו אומרים מילים שלא היינו מעזים לומר לאיש זר ברחוב, ומגלים בתוכנו תהומות של כעס ורגשות מרים שלא חווינו, עד שכמה פרצופים קטנים פלשו לתוך חיינו.

ואפילו שאנחנו יודעים תוך כדי שזה לא בסדר, אפילו שברור לנו שאסור להתנהג כך, אנחנו לא מוצאים בתוכנו את הכוח לעצור את כל מה שגולש לנו החוצה.

וזה בסדר. אנחנו בני אדם, לא רובוטים. כשמכאיבים לנו אז כואב, כשאנחנו עייפים אז כדאי לכולם להתרחק, וכשעולים לנו על העצבים אז בסוף קופץ הפיוז.

היפה בכל סיפור זוועה פרטי שכזה הוא שהמציאו כבר את הדבר הנהדר ששמו סליחה.

כהורים לא קל לנו עם הקונספט הזה. נדמה לנו שלבקש סליחה מילד או להביע חרטה על משהו שעשינו לו, עלול לערער את הסמכות שלנו בעיניו. ובכן , ההיפך הוא הנכון.

הילדים שלנו לא זקוקים לנו כיצורים מושלמים, יודעי- כל, חסרי פגמים, שאינם טועים לעולם. הרי כולנו טועים, זו המציאות, רק יש כאלה שמודים בטעויות שלהם ויש כאלה שלא. את הטעות כולם רואים, כולל הילד. זה ברור לעין כמו דבשת גדולה על הגב. השאלה היא האם אנחנו רוצים להיות גמלים שמתכחשים לדבשת (ויוצאים די מגוחכים) או שמא אנחנו בוחרים להביט לדבשת בעיניים, וללמד כך את ילדינו שיעור חשוב לחיים.

האומץ להיות בלתי מושלם

בבסיס הרתיעה שלנו מבקשת סליחה והודאה בטעות עומדת הגאווה. בתוכה גם מקופלות הציפיות הגבוהות שלנו- מעצמנו, מהילדים, מהעולם. אנחנו מצפים מעצמנו להיות הורים מושלמים שאף פעם לא טועים, ומצפים מהילדים שלנו שיצאו בדיוק כמו שאנחנו רוצים.

כשאנחנו לא מודים בטעויות שלנו, המסר הסמוי שאנו מעבירים לדור הבא הוא שמה הכי חשוב בחיים זה להיות צודק, ושאסור אף פעם לטעות. במציאות, כמובן, זה לא יכול לעבוד, וכך משלמים הילדים מחיר חינוכי מיותר, שכן אף אחד לא יכול לעמוד בציפיות כאלה מעצמו ומהעולם שסביבו.

כשאנחנו מבקשים סליחה מילדינו אנחנו מהווים עבורם מודל אישי חשוב של סליחה עצמית. אנחנו מעבירים מסר מרגיע ואנושי: אף אחד לא מושלם. מותר לטעות, ואפשר וחשוב לתקן.

זה לא מערער את מקומנו כהורה אלא מעצים אותו. זה מעצים את הילדים. ובעיקר- זה משפר את היחסים.

בסופו של דבר, כשאנחנו מבקשים סליחה, אנחנו מאותתים לילדינו שהיחסים אתם הכי חשובים לנו. וזו הדרך לתקן את מה שהתקלקל. זו הדרך להראות לילדים שלנו את הרוח הטובה ולהתפייס. אפילו שהם ‘התחילו‘, אפילו שהם באמת היו מעצבנים, והגיע להם שכעסנו, אפילו שאנחנו צודקים והם, הם היו ממש לא בסדר.

וזה נכון לא רק ביחס לילדים. גם עם החמות, בני הזוג, סבא וסבתא, הילדים הבוגרים שכבר עזבו את הבית, הקולגות בעבודה. אף אחד מהם לא מושלם, וגם אנחנו לא תמיד..

שתהיה לכולנו שנה טובה, שנת שלום בבית.

על הכותבת:
יפעת דננברג - "כלים קשובים"
מנחת הורים ומאמנת ילדים ונוער
מומחית בעבודה עם המתמודדים עם קשיי קשב וריכוז
לאתר http://www.kelim-kshuvim.co.il/
הצטרפו אליי לפייסבוק https://www.facebook.com/kelim.kshuvim