פרוזאק בייבי  

יומנו של עובר מאת: גידי קורן, עורכת: נילי כרמל-יונתן, איורים: ג‘ודית אשר הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים.

אין מדובר כאן במדע בדיוני, כי אם בנובלה ספרותית העשויה מחומרי המציאות של חייו ועיסוקו המקצועי של מחבר הספר - גידי קורן – פרופסור לרפואת ילדים ולתורת התרופות והרעלים באוניברסיטת טורונטו, חוקר בינלאומי, מלחין וסופר.

נקודת המבט המיוחדת של העובר, גיבור הספר, מעניקה לו יתרונות רבים על פני המבוגרים החיים בסביבתו הקרובה, בעולם שמחוץ לטריטוריה הבלעדית שלו ברחם אמו. המבוגרים אינם יודעים עליו דבר בעוד הוא עֵד סמוי לסודותיהם הכמוסים והאינטימיים ביותר, שומע ויודע גם את מה שהם אינם יודעים על עצמם. הוא מבקר ומוכיח אותם, מלגלג עליהם בעת הצורך וגם חושד בהם ופוחד מהם. הוא מודע לכך שקיומו ועתידו תלויים בחסדם וביכולת שלהם להתגבר על בּוּרוּת ועל דעות קדומות.

עולמם של המבוגרים נראה בעיניו קטנוני, מסוכסך, מלא בּוּרוּת ופחדים קמאיים, המביאים אותם להסיק מסקנות שגויות. הם מוצגים על ידו, לעִתים, באור נלעג ומגוחך משום שהם חסרי אונים, חלשים, לא מעודכנים, נמהרים ונוטים להיות ניזונים מ"עצות סבתא" מיושנות ופרימיטיביות.

העובר מעוצב כדמות עגולה ומתפתחת, דמות של מספר המודע היטב למגבלותיו. למרות שהוא צף כדג באקווריום מי-השפיר של אמו ונעדר כל אפשרות של תקשורת ממשית עם סביבתו, חוש השמיעה שלו מפותח היטב והוא שומע ומבין את המתרחש סביבו. מאחר ויש לו יכולת לוגית להקיש היקשים, הוא משכיל להסיק את המסקנות הנכונות הרבה לפני המבוגרים בהם תלוי קיומו. הוא ערני ונבון, ניחן בתפיסה מהירה, בחכמת-חיים אינטואיטיבית, בסקרנות בלתי-נלאית, ברגישות רבה ובחוש הומור.

שנינותו ותבונתו וחוש ההומר בו ניחן, מביאים אל הסיפור תובנות מפתיעות.

זהו סיפור מרתק, מכמיר לב ומעורר קשת רחבה של תגובות.

מתוך הספר

1 בינואר

נוצרתי אתמול בלילה. למעשה זה היה היום בחמש לפנות בוקר.

שירלי (זאת אִמי, או לפחות אמי הביולוגית) ותום (ניחשתם ! אבי הביולוגי, ספק אם הוא יהיה אבא שלי) שבו ממסיבת סילבסטר בשעה ארבע לפנות בוקר והיו שתויים למדַי. אני לא בטוח שהיא הייתה ערה בעת חילוף הנוזלים שהתרחש ביניהם בשעה חמש. ודאי שלא הייתה ערנית מספיק בכדי להבחין שתום לא השתמש בקונדום.

הם התעוררו בשלוש אחר הצהריים ועשו את זה שוב. הפעם היא הזכירה לו להשתמש באמצעי מניעה. האם היא מודעת למה שקרה ביניהם אתמול בלילה? כמה זמן הם כבר ביחד? כנראה שאני לא יכול לצַפות ליותר מִדַי תשובות כשכל-כולי בגודל של תא מיקרוסקופי.

3 בינואר

אני מאוד עסוק בהתחלקות ליותר ויותר תאים. אני מצוי באמצע המסע שבין החצוצרה לרחם. אבל כשיש לי רגע פנוי אני לא יכול שלא לשאול את עצמי - אילו שירלי ידעה שהיא בהיריון כבר משלשום - האם הייתה ממשיכה אותו? קרוב לוודאי שלא.

....

12 במרץ

שירלי הלכה היום שוב לפסיכיאטר שלה. ללא הפרוזאק היא בקושי מצליחה לקום בבוקר מן המיטה ורואה הכול בצבעים שחורים וכחולים. אתמול בערב היא אפילו אמרה לתום שהיא לא רוצה לחיות. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את תום בוכה. "את חייבת לחזור ולקחת את התרופה", אמר לה הפסיכיאטר. "אבל מה יהיה אם היא תזיק לתינוק שלי?" היא שאלה. "אני לא חושב שזה עלול להזיק" .

...

האמא של שירלי לוחצת עליה לא לקחת סיכונים: "את אישה צעירה. את יכולה לתכנן עם תום היריון בלי הפרוזאק הזה". האמא מחייגת לחבר ילדות שלה, שהוא גניקולוג מפורסם, וקובעת לשירלי מועד להפלה ב - 18 במרץ. שירלי מסכימה, אבל בוכה רוב שעות היום. מפעם לפעם היא מביטה בתמונה הקטנה שלי מן האולטרא-סאונד. גם תום מאוד עצוב. הוא אמר לשירלי שהוא לא מתנגד להפלה, אבל מצד שני הוא לא בטוח שזה הכרחי. הוא לא מצליח להבין איך ייתכן שכל הרופאים לא יודעים אם פרוזאק מסוכן בהיריון, הרי כל-כך הרבה נשים צעירות לוקחות פרוזאק והריונות הם עניין שבשגרה.

14 במרץ

לא ישנתי כבר שלושה ימים. אני כל הזמן חושב איך הם יעשו לי את זה. האם זה יכאב? אני בוכה הרבה, אבל הדמעות שלי מתערבבות בנוזל השלייה ואף אחד לא יכול לשמוע כשעוּבּר בוכה. אני מנסה לצעוק, אבל הריאות שלי מלאות מים והם אינם יכולים לשמוע.

15 במרץ

גורלי נחרץ. זהו היום האחרון של חיי. הדיכאון של שירלי הולך וגובר מדקה לדקה. היא התקשרה למרפאת ההפלות ושאלה כל מיני שאלות של איך ולמה וכמה? בשלב הזה כל חלקי גופי כבר מושלמים אבל משקלי הוא עשרים וחמישה גרם. 

16 במרץ

היום הוא יום מותי.

במרפאת ההפלות הכניסו את אמא לחדר הניתוחים והשכיבו אותה על מיטה. אני מרגיש שהיא הולכת ונרדמת כי גם אני מתחיל להירדם. אולי יותר טוב ככה, ללכת לישון וישר לפח אשפה. אני שומע מכשירים זזים ומרגיש שהם מזיזים גם אותה.  

מתוך אחרית הדבר

העובדות פשוטות למדַי:

יותר ממחצית ההריונות, בישראל ובעולם כולו, אינם מתוכננים. אבל - היריון בלתי מתוכנן איננו, בהכרח, היריון בלתי רצוי. נהפוך הוא - ברוב המקרים ההורים מצפים בשמחה להולדת תינוקם. ההבדל היחיד נעוץ בכך שאי-הידיעה של הריונה גורם לאם להמשיך ליטול תרופות שאולי הייתה בוחרת להימנע מהן אילו ידעה שהיא בהיריון. זהו אחד הגורמים לרמות חרדה גבוהות מאוד הפוקדות את האם והאב העתידיים.

הפחד משימוש בתרופות גורם לכך שאִמהות רבות בעת הריונן אינן מטופלות באופן ראוי, אפילו במקרים של מחלות  המסכנות את חייהן. אני פוגש מִדי יום בנשים שמוכנות להיות מעין "שאהידיות" ולסבול ממחלתן, בהנחה שגויה שסבלן יחסוך מתינוקן חשיפה תוך-רחמית להתפתחות לא תקינה או למומים כאלה או אחרים.

הבעיה בגישה זו היא שברוב המקרים מחלות אִימהיות בלתי מטופלות נושאות סיכון רב לעוּבּר... מחלה דיכאונית בהיריון היא דוגמא ניצחת למצב הבלתי אפשרי הזה: דיכאון בלתי מטופל טומן בחובו סיכונים רבים לאם ולעוּבּר, כולל הפלות טבעיות, פָּגוּת וסיבוכים בלידה, לצד אשפוזים וניסיונות התאבדות של האם. קבוצת  התרופות המרכזית לטיפול בדיכאון,  התרופות שמעכבות את הסרוטונין ואפינפרין במוח, נבדקה על אלפי נשים הרות ובמרבית המחקרים לא הראתה תופעות לוואי עוּבּריים. יש רופאים המצטטים את מיעוט העבודות הטוענות שיש בתרופות כדי להזיק, למרות איכותם הנחותה של מחקרים אלה. חלקם עושים זאת מחשש שייתבעו לדין אם יקרה נזק לעוּבּר, והאחרים - אולי לא מצאו פנאי להתעדכן. לראיה - רוב הפסיכיאטרים המומחים בתחום יודעים היטב שטיפול תרופתי נאות עשוי להציל את חייה של האישה ועוּבּרה ואף פועלים בהתאם.

כך נוצר על האישה ההרה לחץ חברתי או רפואי שלא להמשיך לטפל תרופתית במחלה שיש עִמה סיכון חיים או לסיים את ההיריון, גם אם הוא רצוי מאוד ותקין לחלוטין.

סיפורו של "פרוזאק בייבי", של הוריו ובני משפחתו, מבוסס על המחקרים העדכניים ביותר ומטרתו להביא לידיעת הציבור, בדרך ספרותית, את האמת הרפואית; לגרום לנשים בהיריון להתייעץ עם רופאים מומחים בנושא תרופות בהיריון, להמעיט מהן חרדות מיותרות, לסייע להן להימנע מ"עצות סבתא" ולאפשר לעובּרים להתפתח ולהיוולד כתינוקות בריאים ושלמים.