ילדים רואים ילדים עושים

"אימא, דני הרביץ לי היום".

"אימא, דני דחף אותי היום מהמגלשה".

"אימא, דני זרק עלי אבן".

איך להגיב לכל זה? מה להגיד לו?

"אם מרביצים לך תרביץ בחזרה" - אבל אלימות לא פותרים באלימות. או אולי בעצם רק באלימות עוצרים אלימות?

"תגיד לגננת" - האם זאת ההתמודדות שתעזור?

"תתרחק מדני" - מה הוא פראייר?

אולי אני אדבר עם אימא של דני. אולי בכלל אגיע לגן ואתפוס את דני ואגיד לו באופן חד משמעי וברור שאם עוד פעם יגע בילד שלי אני כבר אטפל בו...

איך, בעצם, אני מנחה את הילד שלי לפעול?

אכן מבלבל במציאות של ימינו. אנחנו חשופים לאלימות בכביש, ברחוב, בתור בקופת חולים, בגן ובבית הספר. איך אנחנו מגיבים?

אם לא שאלנו את עצמנו אף פעם איזה בוגר אני רוצה שהילד שלי יהיה כשיגדל – עכשיו הזמן!

האם אני מאחלת לו שיהיה אדם תקשורתי?

האם אני מאחלת לו שיהיה אדם סובלני?

האם אני מאחלת לו שיהיה אדם כוחני?

איך נכון לדעתי לפתור קונפליקטים?

איך אני פותרת קונפליקטים?

גם במקרה הזה, כמו ברוב הנושאים החשובים בחינוך ילדים, למודל האישי יש הרבה יותר ערך מאשר למילים שנגיד.

בדרך כלל מה שמביא ילד לפעול באלימות זה דימוי עצמי נמוך, בעיית התנהגות וקושי לקבל את הגבולות והחוקים של המסגרת.

אם נגיב לאלימות באלימות (גם קללות וצעקות נחשבות לאלימות) בעצם אנחנו נותנים לגיטימציה להתנהגות האלימה. אם ננחה את הילד שלנו להגיב באלימות, אנחנו מגדלים במו ידינו ילד כוחני. ואיך נוכל להגיד לו בסיטואציה אחרת שלא מרביצים? אנחנו בעצם נותנים יד להתפתחות של חברה אלימה וכוחנית.

אפשר גם אחרת!

כשהילד שלנו נחשף לאלימות, חשוב שידע שזאת לא התנהגות נורמטיבית ושיעשה הכל כדי לא להיות חלק מזה. המסר שלנו צריך להיות עקבי וחד משמעי לאורך כל הדרך. מסרים סותרים הם מאד מבלבלים. כשאנחנו מעבירים באופן עקבי מסר אנחנו מעודדים את הילד שלנו ללמוד לנהל את הכעסים שלו אחרת. זה בסדר וטבעי לכעוס, אבל לא נכון להוציא את הכעסים שלנו על אחרים.

יחד נגדל ילדים סובלניים יותר ותתפתח פה חברה לא אלימה.

על הכותבת:
יפעת דננברג - "כלים קשובים"
מנחת הורים ומאמנת ילדים ונוער
מומחית בעבודה עם המתמודדים עם קשיי קשב וריכוז
הצטרפו אליי לפייסבוק   https://www.facebook.com/kelim.kshuvim