לבכות או לא לבכות – זו השאלה

ישנו שיח נרחב בין אנשי מקצוע, בין ההורים ולעיתים גם בינם לבין עצמם: האם לתת לילד לבכות או לא?

הכל בעיני המתבונן

לפני חמש שנים פגשתי איש מקצוע מתחום הטיפול המשפחתי, הוא שאל אותי מה אני עושה וסיפרתי לו שאני מטפלת בבעיות שינה של ילדים. עיניו נפקחו לרווחה כאילו רק לזה הוא חיכה (כמטפל משפחתי הוא נתקל רבות בבעיות שינה של ילדים) והוא שאל אותי "ומה הסוד שלך?" סיפרתי לו, שאני תומכת במענה תמידי לבכי של הילד. פניו נראו מאוכזבות והוא אמר לי "אה, טוב, זה בדיוק הפוך מהעולם ממנו באתי". שאלתי אותו "ומאיזה עולם באת"? והוא ענה לי שהוא בוגר מכון אדלר.....

מייד חייכתי, גם אני בוגרת אותו מוסד לימודים, אמרתי לו, אנחנו בעצם באים בדיוק מאותו עולם. מייד הבנתי למה הוא הרגיש כך, כי בקרב רבים מאנשי המקצוע מענה לבכי הוא בעצם מענה לבקשה/דרישה של הילד.

ופה בעצם המקום לעשות סדר.

איתי בן ה 10 חודשים מתעורר כל שעה-שעתיים בלילה ובכל פעם חוזר לישון רק לאחר שיונק, יום אחד הוריו הבינו שבעצם הנפגע העיקרי הוא איתי ושהגיע הזמן ללמדו הרגלי שינה. כחלק מתכנית העבודה שהם קיבלו הוחלט לפתוח בהדרגה פערים בהנקות הלילה על מנת להורידה בסופו של דבר, בנוסף הם התבקשו להפסיק להרדימו תוך כדי האכלה. כל זה תוך מענה תמידי לבכיו. תחילה איתי בכה מאוד וכיוון את גופו לתנוחת הנקה אך הוריו עמדו בזה והמשיכו לחבקו, התגובה שלהם היתה אמפתית ומבינה, בסה"כ זה מה שאיתי מכיר ולכן קשה לו. הפעם הראשונה שאיתי נרדם ללא הנקה אלא במיטתו תוך חיבוק והרגעה בלתי פוסקים, הוא ישן 5 שעות ברציפות.

בעצם בפועל מה שיקרה זה שאיתי יתעורר בלילה וידרוש את הישן והמוכר – הנקה. אך אם קיבל הנקה שעה קודם לכן, הוריו יצטרכו להחזירו לישון ללא הנקה אך עם הרבה חום אהבה ואמפתיה, כלומר כאשר איתי יבכה, הוריו יחבקו אותו וירגיעו על הידיים ולבסוף ירדימו אותו במיטה אך לא ייתנו לו לאכול באותה העת.

בעצם מה שהוריו עשו הם נענו לבכי, לא השאירו את איתי בוכה במיטה – כלומר נענו לצורך שלו (חיבוק, חום, אהבה, אמפתיה) אך לא נענו לדרישה (הנקה כי זה מה שמכיר על מנת להירדם).

זה בעצם ההבדל המשמעותי ביותר בין מענה לצורך לבין מענה לדרישה, כלומר זה אפשרי.

רוני בת השנתיים וחצי רגילה שבכל פעם שמצביעה על משהו היא מקבלת, רוני הפכה ילדה תובענית והוריה התקשו לעמוד מולה ופנו לקבלת הדרכה, בהדרכה הוסבר להם כי רוני למדה שבכל פעם שהיא בוכה או משתטחת על הרצפה מיד נענים לבקשה, מיד קונים לה את מה שמבקשת כדי לא להתמודד איתה ולכן מהיום הם צריכים ללמדה דחיית סיפוקים וגבולות מהם. בפעם הראשונה שרוני הלכה עם הוריה לקניון, רוני כהרגלה ביקשה בובה שראתה בחלון הראווה של חנות הצעצועים והוריה הסבירו לה שהיום לא קונים. רוני הגיבה כפי שיודעת והחלה לצרוח ולשכב על הרצפה ברקיעות רגליים. הוריה נשמעו להדרכה שקיבלו וירדו לגובה העיניים של רוני, חיבקו אותה חזק (זה לא היה קל כי רוני השתוללה), היו מאוד אמפתיים והבינו כי רוני לא מפעילה שום מניפולציה, היא באמת לא רגילה, זה היה לה חדש אך הוריה לא נשברו, המשיכו לחבקה עד שנרגעה, אז שאלו אותה אם קשה לה והיא רוצה לחזור הביתה או להמשיך לטייל, רוני נענתה בחיוך שרוצה להמשיך והם המשיכו לטייל בקניון. בהמשך רוני נראתה מרוצה.

כפי שניתן לראות אפשר ללמד ילדים הרגלי שינה כמו גם ניתן ללמדם גבולות וכל זה תוך מענה לבכי/מענה לצורך ואין זה אומר שיש מענה לדרישה.

לאחרונה פורסמו מחקרים שונים חלקם תומכים בחשיבות למענה לבכי התינוק בלימוד הרגלי שינה וחלקם תומכים בכך שאין פגיעה בלימוד הרגלי שינה תוך השארת הילד לבכות בתזמונים כאלו ואחרים.

במחקר שנעשה בארה"ב נמצא שתינוקות שנותרו ללא מענה לבכיים בעת לימוד הירדמות עצמאית אכן בכו פחות לאחר מספר ימים אבל רמת הורמון החרדה שלהם היתה גבוהה.

לעומת זאת מחקר חדש שיצא באוסטרליה טוען כי לא נגרם שום נזק מלימוד הרגלי שינה בשיטת חמש הדקות.

כידוע, על כל מחקר שיוצא לאור נוכל למצוא מחקר סותר.

מסקנה: אין רק שחור ולבן, האופציות הן לא להשאיר את הילד לבכות אל מול עקרון הרצף (נוכחות מתמדת עם התינוק). יש באמצע ואחד הדברים היפים בשיטת ‘לילה טוב‘ הוא שאפשר ללמד את הילד הרגלי שינה טובים תוך מענה תמידי לבכי שלו ובסופו של התהליך הוא הופך להיות אדון לשינה של עצמו – עצמאי לחלוטין עם חוויית שינה חיובית.

על הכותבת:
גנית פרג
מנכ"ל מרכז ‘לילה טוב‘ ומפתחת השיטה
http://www.ganit-prag.com/