ילדים במרחב המוגן

כאשר שגרת יומו של ילד רגועה ויציבה והוא חווה לחץ וסכנה לעיתים רחוקות ובתדירות נמוכה, השפעת הסכנה תהיה קטנה ופחות משמעותית לאורך זמן.

כיצד משפיעים החיים בצל האיום התמידי של אזעקות וטילים על ילדים?

כאשר הילד חווה איום וסכנה מתמדת לחייו, תחושת הפחד וחוסר הביטחון הופכת לאורך זמן לחלק קבוע משגרת יומו ומכרסמת בתחושת היציבות והביטחון שלו בעולם. בהיותו תחת תחושת איום מתמשכת, ילד זה עשוי לחוות את העולם כמקום מסוכן והרסני ואת עצמו כקטן וחסר אונים.

פעמים רבות רואים ילדים שבעקבות המצב מגיבים בתגובות חרדה ופחד, מראים רגרסיה בתחומים שונים (למשל חוזרים להרטיב לאחר שנגמלו), מופיעים קשיי דיבור, קשיי שינה, כאבי בטן או ראש, קושי להתרכז במטלות לימודיות, שינויים במצב הרוח וקושי להיפרד מההורים.

בטווח המיידי יכולים להופיע קשיי פרידה, פחדים למיניהם, בכי והתפרצויות זעם. תחושה שהילד נפיץ, בוכה על כל דבר. לחילופין יהיו ילדים שדווקא יפגינו בגרות יוצאת דופן לגילם, ישדרו ״עסקים כרגיל״ ולא יבטאו כלל את הפחד. זהו חלק ממנגנון ההגנה שלהם, שלו יתרונות וחסרונות. לרוב, עם החזרה לשגרה התופעות הללו חולפות בהדרגה.

אבל בחלק מהמקרים נראה השפעה ארוכת טווח. הילד יוסיף להיות חרד ומפוחד גם בחלוף הסכנה. במקרים כאלה יש צורך בפנייה לאיש מקצוע. זה לא נכון להתעלם ולשכוח מהכל ביום שאחרי, אלא להיפך, צריך להמשיך לשוחח על מה שהיה ולסייע לילד בעיבוד הרגשות שחווה.

האם יש הבדל בין תינוקות לילדים (ו/או לנוער) במידת ההשפעה של המצב עליהם?

בהחלט כן. ככל שהילד יותר קטן, כך למצב הלחץ תהיה השפעה גדולה יותר על התפתחותו.

ילדים בוגרים ומתבגרים, שאישיותם מגובשת יותר וחוו מרבית חייהם שגרה יציבה, יושפעו פחות מהסכנה והאיום, ולרוב יצליחו לחזור לתפקוד תקין כשהאיום יוסר.

לעומתם, ילדים רכים, שלא נבנתה להם עדיין תחושת הביטחון והיציבות בעולם, וגדלים לתוך הסכנה, יראו יותר סימני מצוקה, עד כדי פגיעה בהתפתחות, במצבים חמורים.

האם לשלוח את הילד לקרובי משפחה או חברים במרכז הארץ בזמן החרפת המצב זה עדיף?

זו שאלה שאין לה תשובה חד משמעית.

זה כמובן תלוי מאוד בגיל הילד, אופיו, מידת קרבתו ויחסיו עם קרובי המשפחה ובגורמים נוספים.

ההנחה שלילד יהיה טוב יותר במקום רחוק ללא הוריו היא הנחה שגויה, כיוון שחלק מתחושת הביטחון של ילדים נבנית דרך הקרבה והקשר עם ההורים. לכן, הריחוק מהם בשעת משבר לא בהכרח יפחית את החרדה, ועשוי אף להגבירה במקרים מסוימים, כשהילד ידאג לשלום הוריו ויחווה את הפרידה כקשה ומאיימת.

האם מומלץ לשוחח עם הילד על המצב? איך לדובב אותו לדבר ולספר איך הוא מרגיש?

חשוב לשוחח עם הילד על המצב. אין לשתף אותו בעומקם של הפרטים, אך כן לדבר על הקושי, אי הוודאות, הפחדים והחששות.

חשוב לאפשר לילד לבטא את פחדיו ולא מיד להרגיעו במשפט בנוסח: "יהיה בסדר, אל תדאג". כשההורה מקשיב לילד ומשקף לו את הרגשות הנורמטיביים במצב שכזה (למשל: "זה טבעי מאוד לפחד/לבכות כשמפחדים") הילד יעז לבטאם בעצמו. במצבים כאלה, כשהפתרון למצב הסכנה אינו בידי ההורה, הדיבור והביטוי הרגשי הם הכלי החשוב ביותר בהתמודדות. לכן כאמור, חשוב ליזום שיחות בהן מאפשרים לילד לבטא את תחושותיו לאור המצב. בנוסף, חשוב להסביר לילד שההורים יעשו ככל שביכולתם לדאוג לו ולשמור על בטחונו.

מה אפשר לעשות כדי להקל על ילדים במצב הזה? האם יש משחקים או פעילויות שיכולות לעזור או להרגיע?

במצבי לחץ וחוסר ודאות מאוד חשוב לשמור על שגרה יציבה ככל הניתן.

יש לנסות להימנע, עד כמה שאפשר, משינויים בחיי הילד, ולשמור על סדר יום קבוע, עם חוקים וגבולות. היציבות הזו תסייע לילד לצלוח את המצב באופן טוב יותר.

כדאי להרבות בפעילויות משותפות לכל המשפחה, שעיקרן הנאה, צחוק וכייף. עוד ניתן לעודד ביטוי רגשי במשחקי דמיון, בציור וביצירה. כדאי להפחית בתקופה זו (ובכלל) בביקורת וכעס כלפי הילד.

איך גורמים לילד היפראקטיבי לשבת יפה בממ"ד? ומה לגבי ילדים עם צרכים מיוחדים? האם יש הנחיות מיוחדות או מומלצות?

חשוב להכין את הילדים מראש לקראת הצפוי לקרות, (תהיה צפירה, נלך לממ"ד ושם נשב... עד ש...) ולהסביר את אופן ההתנהלות הרצוי ואת המצופה מהם. ילדים שיודעים מה צפוי להתרחש חשים שליטה בסיטואציה, ופגיעים פחות להשפעות מצב הלחץ.

כדאי להצטייד בממ"ד במשחקים והפעלות שמתאימות לכל הילדים, באוכל וחפצים שהילד אוהב ומרגיעים אותו.

האם מומלץ לספר לילדים שאנחנו, ההורים, פוחדים?

כדאי להגיד שזהו מצב מורכב ולא נעים, שבהחלט מעורר פחד ואי נעימות.

שכל מה שהם מרגישים הוא לגיטימי, ושגם לנו כהורים המצב לא נעים ואנו רוצים שיחלוף. חשוב לשים לב לא להיסחף בביטוי הרגש מול הילד ולא להציף אותו ברגשות שלנו, דבר שיעלה את מפלס החרדה שלו. מה שיעשה את ההבדל הוא מידת הלגיטימציה שההורה נותן לתחושות הילד. שוב מדגישה, חשוב לנרמל את התחושות שמעלה הילד. להסביר שתגובותיו הן טבעיות למצב חריג ולא טבעי.

איך משפיע הלחץ וההתנהגות של ההורים על הילדים?

הלחץ והחרדה של ההורים משפיעים מאד על ילדיהם.

חשוב לזכור שתינוקות וילדים קטנים חווים את העולם דרך עיני המבוגרים, ובעיקר ההורים, וחשים את הלחץ והמצוקה דרכם. גם אם ההורה נמנע מלבטא מפורשות את פחדיו בנוכחות הילד, הילד חווה זאת מאופן התנהלותו, הבעות פניו ומצב רוחו. לכן חשוב לדבר עם הילד, בהתאם לגילו, על המצב, ולהבטיח לו שההורים עושים ככל יכולתם להגן ולשמור עליו.

האם בזמן כזה צריך לוותר לילדים יותר מכרגיל, למשל על חוקי הבית כמו ממתקים, מחשב, טלויזיה וכד‘, או שדווקא בזמן הזה צריך להקפיד על שגרה ומשמעת?

ממש לא. שגרה ויציבות מאוד חשובים במצבי לחץ וחוסר וודאות. ככל שתשמר השגרה, הילד יחוש יותר ביטחון ושליטה בחייו ופחות יושפע מהמצב. צריך לזכור שילדים זקוקים לשליטה בחייהם, והגבולות והחוקים יוצרים שליטה ובטחון. ילדים שיודעים מה צפוי לקרות בחייהם חשים רוגע ומתפנים לעיסוקיהם ולימודיהם.

ומה עם מתן צ‘ופרים בדמות ממתקים בימי הלחץ הללו. כדי לפחות להסיח את הדעת?

מתן צופרים חומריים זהו מסר לא נכון שמועבר לילד.

מעבר לזה, לא נרצה ליצור קישור של אוכל כמנחם בעת צרה. עדיף להרעיף יותר אהבה, להרבות במגע וחיבוקים ואולי להפחית בביקורת והערות.

מה עושים ביום שאחרי? כולנו מקווים שתחזור בקרוב הרגיעה והשגרה. האם יש משהו שכדאי לעשות ביום שזה יקרה? האם יש להמשיך לשוחח על החוויות המפחידות או להתעלם ולהמשיך הלאה?

ביום ובימים שאחרי צריך להמשיך לאפשר לילד לדבר על שהיה, לשאול, להתייעץ ולהעלות זיכרונות, במיוחד אם היה עד לאירוע מפחיד וטראומטי. הפחדים והרגשות לא נעלמים ביום אחד, והם ממשיכים לבעבע בתוכנו, גם אחרי שהסכנה חלפה. לכן חשוב לאפשר לילד לבטא את שעל ליבו, גם בחלוף הסערה.

על הכותבת:
גילת מלכאן סטיקלרו,
פסיכולוגית קלינית מומחית לילדים ומשפחה ומנהלת מרכז תקשורת בונה.
מנהלת קבוצת ההורים בפייסבוק "תקשורת בונה משפחה אוהבת".
http://www.tikshoretb.co.il/ או http://www.facebook.com/tikshoretb