כשמשעמם בחופש

שלום חברים שלי,

אני יודע שאתם מאוד נהנים בחופש, הולכים לבריכה ולים, זוללים גלידות, מכייפים בקייטנות. ממש טוב לכם. ומה איתי אתם שואלים? אל תשאלו.

משעמם לי, פשוט משעמם, נמאס לי מהים, נמאס מהארטיקים, פשוט נמאס. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי.

מזל שיש לי את ערן, החבר שלי, איתו הזמן איכשהו עובר.

או, אני שומע דפיקה בדלת, זה בטח ערן, הוא הבטיח שיבוא היום.

אני ניגש באטיות משועממת לדלת, פותח, וכמו שחשבתי, אין הפתעות בחיים האלה, ערן עומד בכניסה, שמח ועליז כמו תמיד.

אני מחייך חצי חיוך, באמת שאין לי מצב רוח, ואין לי חשק להעמיד פנים. ערן חברי הטוב, מיד מבחין במורל הירוד ושואל- "הי מה העניינים איתך? אתה נראה מצוברח לגמרי".

"סתם.." אני עונה "משעמם לי, משעמם נורא, נשבר לי מהכל, רוצה לעשות משהו מיוחד, להפתיע, להשתגע"

"אוהו" מפטיר ערן "שוב התחלת עם השגעונות שלך? עזוב אותך... בוא נצא לשחק כדורסל, תרגיש יותר טוב"

"לא!" אני עונה "הפעם אני מרגיש שאני חייב לעשות משהו שונה, לא איכפת לי מה, העיקר לצאת מהשגרה."

"אני לא מבין אותך מה כבר אפשר לעשות? קרחת??" אומר ערן ומתגלגל מצחוק מהרעיון המטורף של עצמו.

קרחת? אני חושב לעצמי, רעיון משגע, כן, זה מפתיע, זה מופרע, זה יוציא את ההורים שלי מהכלים, ובכלל זה שנוי גדול, ואני מת על שנויים. "ערן אתה גדול, איזה רעיון כביר" אני פונה אל ערן. ערן מפסיק לצחוק, ומתיישב המום על הספה "השתגעת תגיד? אתה פשוט לא נורמאלי, אתה הרי מכיר את ההורים שלך, הם הרי כל כך שמרניים, הם יעיפו אותך מהבית, חוץ מזה מה יגידו החברה, ממש נפלת על הראש! ומה עם בית הספר, לא יקבלו אותך, הרי תראה כמו עבריין נמלט"

ככל שערן יותר מתנגד לרעיון, כך מתחזקת דעתי.

אני מבטל את טענותיו אחת אחת "בקשר להורי, הגיע הזמן שידעו שאני כבר מבוגר ועושה מה שבא לי בלי לשאול אותם. ובקשר לחברה- אני אהיה כל כך חתיך שהם יאמצו את התספורת כאופנה חדשה. ובית הספר? עד שיתחילו הלימודים השער כבר יצמח ולא תהיה בעיה" כך אני מדבר בביטחון עצמי מופרז. ערן שותק. אין לו מה להגיד. "נו" אני מזרז אותו, לפני שימצא איזה תרוץ "הנה, יש כאן מספרים וסכין גילוח, תתחיל כבר!" ערן לוקח בהיסוס את המספריים, ולאחר שהוא שואל אותי פעמיים אם אני בטוח שאני רוצה קרחת, הוא מתחיל בעבודה.

בהתחלה הוא גוזר לאט ובזהירות אבל לאט לאט הוא נתקף בחדוות היצירה, הוא גוזר במהירות את שערי המתולתל. לפני שאני מספיק להביט במראה, הוא מזדרז לאחוז במכשיר הגילוח ותוך דקות ספורות הוא צווח- "גמרנו" אני ממתין לקריאות שמחה והתפעלות ממראי החדש, אולם ערן אינו אומר דבר, רק מביט בי בעיניים פקוחות לרווחה, הוא נראה קצת מבוהל. "נו, מה אתה אומר" אני שואל, אך לפני שערן מספיק להשיב אנו שומעים את הדלת נפתחת, ואל החדר נכנסת אימי החייכנית. היא מביטה בי, אחר מורידה מבטה אל ערמת התלתלים שעל הרצפה, שוב מעלה באטיות מבטה אל ראשי הקרח, וחיוכה הקבוע נמחק.

"אלוהים, מה עשית לעצמך, זה נורא" היא מצליחה סוף סוף לומר לאחר ההלם הראשוני. "אני כבר בוגר ועושה מה שאני רוצה" אני מדקלם את התשובה שהכנתי מראש.

"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה וגם אני יכולה לעשות מה שאני רוצה" מסננת אמא מבין שיניה "ואני רוצה לתת לך עכשיו עונש, שבועיים אתה לא יוצא מהחדר, נקודה!"

בלי לחכות לתגובה היא נעלמת. "אז להתראות בעוד שבועיים אומר ערן ובורח בבהילות מן החדר.

אוף, האמא הזאת עם העונשים שלה. טוב, לפחות עכשיו יש לי תוכנית מוגדרת כיצד לבלות את השבועיים הקרובים. אשב בחדר אקשיב למוסיקה וקרא ספרים, באמת שלא אכפת ממילא נמאס לי מהים והבריכה. חוץ מזה כשאני מביט עכשיו במראה, אני רואה שאני כל כך מכוער עם הקרחת הזו, שממילא לא הייתי יוצא מהחדר מרוב בושה. אני מבין למה ערן ברח, ממש קשה להביט בי, עבריין נמלט זו מחמאה בשבילי. אוף מרב שעמום עושים לפעמים כאלה שטויות. תיזהרו מהשעמום חברים שלי.

על הכותבת:
זהר אביב,
כותבת סדרות לגילאי 8-12 בניהן: כוח המוח, כוח הלב, יד הפלא ומסע מצמרר.
ספריה מעודדי קריאה וערכים חברתיים.
לאתר הסופרת