קצת על אווירה משפחתית

הפעם אני בוחרת להתייחס אל נושא האווירה המשפחתית ולהביא לידיעתכם קצת על כוחה של האווירה בבית וזאת כדי שתוכלו להפעיל את העיקרון "משפחה במחשבה תחילה" ותוכלו למזער עד כמה שניתן טעויות לא מכוונות.

אווירה משפחתית חופנת בתוכה סגנונות התנהלות של הורים, סדר עדיפויות, נורמות, ערכים וחוקים, דרכי בילוי ושעות הפנאי, החשיבות שנותנים לילדים ומקומם במשפחה.

מתוך האווירה הילד לומד מה צריך להיות בחיים.

הילד לומד מה חשוב להורים גם אם הוא רק רואה ולא אומרים לו.

האווירה בבית פועלת ומשפיעה על הילדים בצורה בלתי מודעת. הילד בתוך המשפחה סופג, חש וקולט.

הילד חש באווירה המשפחתית וכיוון שהוא רוצה להיות שייך ושותף הוא עושה הכל על מנת לעמוד בציפיות הקשורות לאווירה המשפחתית.

תחושת ערך והערכה עצמית נלמדות מתוך אווירה משפחתית שמשדרת סובלנות, אמון ביכולת, עידוד, גמישות בחוקים, עצמאות והערכה. לעומת זאת באווירה משפחתית המשדרת נוקשות, ענישה על משגים, ביקורת כלפי השונה וציפיות מעל ומעבר - מתפתחת תחושת חוסר ערך עצמי.

בכתבה זו אתייחס לשלושה סוגים של אווירה משפחתית המשפיעים על התפתחות הילד והתנהגותו, גישות שכדאי לתת עליהן את הדעת.

אוירה של שיפוטיות וביקורת/סטנדרטים גבוהים

במשפחה כזו ההורים בדרך כלל פרפקציוניסטים והילדים מבינים שרק אם הם יהיו מושלמים יש להם סיכוי להיות אהובים.

זוהי משפחה שמאופיינת בביקורת גבוהה מצד ההורים.

הילדים בה גדלים בתחושה של ‘אני לא מספיק טוב‘. ילדים שחיים באווירה הדורשת מושלמות עלולים לפתח חרדות של חוסר מושלמות. הם חיים בתסכול מתמיד כיוון שהמושלמות הנה בלתי מושגת. הילדים חיים בפחד מכשלון. מאמינים שרק הצלחה מוחלטת תהפוך אותם לבעלי ערך.

במשפחה כזו המסר הוא " אם עושים משהו, צריך לעשות זאת בצורה מעולה או לא לעשות בכלל", "העיקר לא להיות בינוני", "לא עושים סתם דברים".

ילדים הגדלים באווירה משפחתית שיפוטית וביקורתית מפתחים תפיסת עולם שאומרת כל דבר נמצא בבדיקה. החיים הם בית משפט. החיים הם מערכת של שחור ולבן. הילדים מפתחים הרגשה של לחץ, תסכול, חרדה, מחסומים, כעס, חוסר שביעות רצון. הרגשת עליונות- אם אני השופט והמבקר (הורה) ודימוי עצמי נמוך אם אני המבוקר (ילד).

כמו-כן הילדים מפתחים דפוסי התנהגות כמו: מרדנות, ביקורת עצמית כלפי עצמו ודימוי עצמי נמוך.

באווירה כזו, ילדים מותרים מראש על עשייה, משום שזה נראה בלתי אפשרי לעמוד בסטנדרטים להם הם נדרשים.

אלה שכן מנסים- חיים במתח רב, בפחד מפני כישלון.

אווירה של זלזול וחוסר כבוד הדדי

אווירה של זלזול מאופיינת בכך שכולם מבקרים את כולם. ההורים בינם לבין עצמם. ההורים מול הילדים ולהיפך.

כל אחד מבני המשפחה צריך ל"הקטין" את האחרים כדי להרגיש משהו. במקרים רבים אחד הילדים הופך לשעיר לעזאזל שעליו משליכים את כל הדברים השליליים שיש במשפחה.

התמונה הכללית- התרכזות בשלילי ולא בחיובי. ילדים שהם קורבן לזלזול עלולים לנטוש את הכיוון החיובי, אם הילד אקטיבי הוא יהיה מרדן או אלים.

אווירה של רחמים ופיצוי

ההורים בהרגשה שהעולם קשה והילד מסכן ולכן צריך לפצות את הילד.

ילד סובל מעורר רחמים- אבל ההורים המרחמים על ילדם הופכים אותו לא פעם לרודן שתלטני, הממשיך לדרוש פיצוי מאת החברה על סבלו. רחמים וסבל מדגישים את החסך ואת הכאב והופכים אותם למרכז הקיום.

כאשר מרחמים על ילד הוא מרגיש צורך לרחם על עצמו וכאשר נכמרים רחמיו על עצמו נעשה צערו גדול יותר.

במקום לבחון את התקרה ולנסות לעשות כל מה שאפשר במצב שנוצר, הוא סומך על רחמיהם של הסובבים אותו, מצפה מהם שינחמו אותו, ותוך כדי כך מאבד מאומץ רוחו ומנכונותו לקבל את העובדות כפי שהן. במשך הזמן הוא יתחיל לחוש שהעולם חייב לו פיצוי על כל האכזבות והתקלות שאירעו לו בחיים.

במקום לפעול בעצמו כמיטב יכולתו, הוא יסמוך על כך שהאחרים יפעלו למענו.

ילדים כאלה מפתחים תפיסת עולם האומרת "אני חלש, אני לא מסוגל, אני מסכן, לא יכול בלעדיהם, חייבים לי, החיים קשים ולא הוגנים, אנשים אחרים צריכים להתחשב בי". ילדים הגדלים באווירה כזו מפתחים תחושה של דימוי עצמי נמוך, רחמים עצמיים, תחושת קיפוח ומסכנות. כל אלה מביאים לדפוסי התנהגות כמו: אי לקיחת אחריות, צפייה שאחרים יפתרו את הבעיות, קיטורים ותלונות.

האלטרנטיבה היא להימנע מרחמים, להיבנות מהכוח, מן היכולת , מן היש. אלה מעניקים לילדים כלים להתמודדות גם עם מציאות קשה.

חשוב להביע רגשות, לכאוב, לכעוס להצטער יחד- אך אין צורך לרחם.

יש לפעול ולהתמודד ולצמוח גם מתוך המצוקה. הרחמים עוצרים בעד ההסתגלות ומעכבים את כושר ההתגברות על מכשולי החיים.

על הכותבת:
אילנה שניר,
כותבת הספר "משפחה במחשבה תחילה"
יועצת חינוכית ומשפחתית מאמנת הורים Med
מומחית בהדרכת הורים וחינוך ילדים
לתיאום פגישה להדרכה הורית וייעוץ חינוכי, ייעוץ משפחתי ואימון זוגי 054-4469925