חרם- לא חראם?!

נושא החרם החברתי תופס תאוצה לאחרונה ומדברים בו רבות. קיבלתי עשרות מכתבים מילדים שחשים דחויים אך מכתב אחד זעזע אותי במיוחד ונתן לי את הדחיפה לכתוב על הנושא הקשה.

מכתב מנועה (שם בדוי)-

"שלום לך זוהר אביב, את הסופרת האהובה עלי, ורציתי לספר לך משהו.

אני לא ממש ילדה מקובלת. מחרימים אותי כבר מכיתה א‘. אני כבר הוחרמתי המון. ועכשיו אני עוד יותר, אני לא ילדה רגילה אני ילדה עם המון כאב... כאב בלב... בחופש הגדול הזה, היתה התרסקות של מטוס קל אוטרלייט... אז במטוס הזה נהרגו שני אנשים, אבא שלי וחברו. מאז כל הבנים בכיתה לועגים לי וכל הזמן שאני מתקרבת הם מדברים על מתים. הם מספרים בדיחות על מתים ועל מטוסים כמו: למה מטוסים מתרסקים? כי הם רואים את נועה... ודברים כאלה. וגם הבנות כל הזמן מדברות עלי מאחורי הגב והן מתייחסות אליי נורא. כל ההעלבות וכל זה נותן לי הרגשה שאפילו לא בא לי ללכת לבית הספר."

המכתב הזה הצליח לזעזע אותי. אכזריות הילדים שצצה מבין השורות נראתה לי פורצת גבולות, ולא הסתדרה לי עם האמונה שיצר האדם טוב מנעוריו.

התחלתי במלאכת תחקיר.

תחילה קיימתי קשר עם לימור מזרחי, אמו של דויד אל מזרחי ז"ל שהתאבד לאחר חרם שעשו עליו חבריו. לימור סיפרה לי על בנה הרגיש שלא שיתף אותה בעובר עליו ונתנה לי נתונים מחרידים - 150 ילדים ובני נוער מתאבדים מדי שנה, 600 נסיונות התאבדות מדי שנה.

גם ח., אמא מנוכרת שילדיה לא מדברים איתה כבר 4 שנים, שיתפה אותי בכאבה, וגם ספורה נכנס לספר.

לקראת יציאת הספר לאור ערכתי מסיבה בביתי ואירחתי חלק מהילדים לראיון בנושא.

את מי מחרימים בדרך כלל?

דביר פ. צפריר בן 11 מנתניה: בדרך כלל מחרימים את הילדים שלא יודעים לתקשר עם הסביבה, אלה שמנדנדים ומציקים, שלא יודעים להתחבר.

אלון ברכה, בן 10 מאור יהודה: בדרך כלל מחרימים את אלה שעושים טעות קטנה בספורט, למשל אצלנו החרימו מישהו שבעט לשער בכדורגל. השוער לא היה בשער, והכדור פגע בקורה ולא נכנס, והילדים ממש התרגזו על הבועט, צחקו עליו והחרימו אותו.

יעל ויליאן 9 מגבעת שמואל: אני חושבת שמחרימים את אלה שסופגים את ההצקות וההשפלה ושותקים.

דביר: נכון, בדרך כלל אלה שמדברים וצועקים ועושים פוזות, מהם חוששים ולא מחרימים אותם. הם הקוליים המקובלים.

תמר ויליאן, 12, גבעת שמואל: גם אצלנו היו את קוליים ואת החננות, אף פעם לא הבנתי ע"פ מה נעשית החלוקה... בגלל משקפיים בגלל מאה במבחן אני חננה?

דביר: כן מי שרוצה להיות קול קורא בקול: קיבלתי 0 במבחן, או צוחק על המורה...

סתיו נחושתין 10 צורן: אצלנו היה ממש סרט, מחנות, מלחמות, הצקות, הרגשתי שחברים שלי בוגדים בי וזה גרם גם לי להתנהג באופן לא יפה, אספתי קבוצה של ילדים אחרים ונקמתי בקבוצה שהחרימה ונידתה אותי.

איה שמויש, כתה ד‘, נתניה: לי הציקו בגלל השם שלי ובגלל ההצקות הזדהיתי עם ילד שהחרימו אותו, דיברתי איתו בסתר, אחרי הלימודים.

רון בנטורה 12: אותי החרימו בגלל טעויות שעשיתי בכדורגל, וזו הרגשה מאד מאד לא טובה, הרי לא טעיתי בכוונה. זה לא נעים זה פוגע. וזה בכלל לא מועיל. חברים תומכים זה דבר אדיר, וברגע שאימנו אותי בשער, זה עזר הרבה יותר, וחיזק אותי.

איך באמת יוצאים מהחרם? איך זה נגמר?

דביר: אני בדרך כלל מבין את המוחרם ומנסה להשפיע על החברים שלי, אני אומר להם תסתכלו עליו הוא מסכן, תפסיקו עם זה, ואני מדבר עם המוחרם ולא מסכים לעשות עליו חרם. עלי לא עושים כי אני בין המקובלים.

אלון: הילד שהחרימו אותו הוא קרוב משפחה שלי, ואני ממש הרגשתי את הכאב שלו והזדהיתי איתו, התחלתי להיעזר בחברים שלי שלא שמעו על החרם , לאט לאט דאגתי שיותר ויותר ילדים ידברו איתו. עליתי על תכונה מעניינת- הילדים המחרימים הם ילדים שאוהבים ללכת עם הזרם, אז יצרתי נחשול יותר גדול של זרם ואז המחרימים הפסיקו והצטרפו לזרם של המדברים וכך החרם נפסק.

יעל: אני הקמתי סביבי חבורה של חמש בנות, ויחד איתן ניסיתי לעצור את החרם. איימתי על המחרימים שנעשה להם אותו דבר. יום כפור בדיוק הגיע וזה היה לטובת העניין, זו היתה הזדמנות לבקשת סליחה.

תמר: אני כל כך הזדהיתי עם הילדה המוחרמת ששמתי פתק בתאים של הילדים "חרם על תמר," כלומר עלי, רציתי שיחרימו גם אותי, אבל זה לא עזר. אף אחד לא הפסיק לדבר איתי. בדיעבד זה היה רעיון טיפשי. זו לא שיטה.

סתיו: אצלנו זה הפסיק אחרי שהלכנו וסיפרנו למורה, והיא עשתה שיעור מיוחד ודיון על חרם.

אז מה דעתכם על חרם? ואיך נמנעים ממנו?

רון: לדעתי זה לא נעים ולא טוב, זה פוגם בשמחה, זה לא עוזר. רק מייאש ומאיים, חשוב שכולם יהיו אחד בעד השני, שתהיה תמיכה של חברים. זה הדבר שעוזר.

סתיו: אני חושב שכל החרם והמלחמות והמחנות שהיו, זה דווקא מחזק אותי, אני צריך על הזמן להיות עירני לבדוק מה קורה, ואני יודע מתי לשחק מתי לברוח, איך וממי להתרחק. לפחות אני יודע שנאי חזק ויכול להתגבר על זה.

דביר: צריך לדעת איך להתנהג כדי לא להיות מוחרם...קצת פוזות , קצת הומור, מותגים כל מיני כאלה, להיות קול, לדאוג שיזמינו אותך לסרטים...ליזום. לדעת לעשות סלטות באוויר, לדעת לקחת בקלות ציונים נמוכים.

יעל: אם מישהו נופלת מהקורה בשעור ספורט וכולם צוחקים עליה, חשובה התגובה שלה.

תמר: חשוב לעשות רעש מכל דבר. לא להיכנס לעצמך ולשקוע ברחמים עצמיים אלא לדבר על זה לפתוח, לזעוק.

מסתבר שהילדים יודעים הכל.

מסתבר שחרם היה ויהיה. כבר מגיל הגן כשרק לומדים לדבר, ילדים כבר קולטים ילד שונה, אולי איטי יותר, אולי חסר כישורי חברות, והם לא רוצים לשחק איתו או לשתף אותו. תפקידינו כחברה לדבר על זה, לכתוב על זה, להביא דברים למודעות, ליצור כאן חברה מכילה ורגישה, שתאפשר לכל ילד להביא לידי ביטוי את מצוקתו ולעזור לו להיחלץ מסבך ההצקה והחרם. חשוב ללמד תקשורת חיובית ובונה ליצירת חברה תומכת ומגינה, לטובת כולנו.

הילדים מתפזרים עם חיבוק ותודה גדולה.

הנושא לא קל, הרי רק בעקבות דברים שנאמרים בנושא אתה עשוי להיות מוחרם, לכן אני מודה לכל הילדים ששיתפו אותי, ומזכירה להם... אם מישהו לא מדבר איתכם דברו אתם על זה, תעשו רעש תזעקו, אל תשמרו בלב. ותנו לחברים לקרוא את הספר. זה בטח יזיז משהו או מישהו לכיוון חיובי.

מתוך הספר "חבורת כוח המוח 23 החרם הכפול" מאת זוהר אביב, הוצאת מודן

"טוב. תעדכנו אותי. מה זה החרם הזה? למה אתם עושים מזה עניין גדול, מה זה חרם בכלל?"

"חרם זה נידוי של אדם מסוים מחוץ לחברה והימנעות מכל קשר עמו" הסבירה ליטל.

"את זה אני יודע ליטל"!

"לא, איל, אתה לא יודע הכל", אמר שיראל, "חרם זה דבר הרבה יותר גרוע ממה שנדמה לך. סבא שלי אומר שלפי הגמרא חרם הוא העונש החמור ביותר, יותר מנידוי. בחרם משתמשים רק נגד חוטא. החרם מוטל ע"י בית דין".

"ואצלנו בבית הספר, אילון מתנהג כמו בית דין מהלך..." אמרה ליטל והיא ושיראל הביטו אחד בשני והנהנו בראשם.

על הכותבת:
זוהר אביב,
כותבת סדרות לגילאי 8-12 בינהן: חבורת כוח המוח, כוח הלב, יד הפלא ומסע מצמרר וכן את הספר בום בילי בום כיתה א‘ שלום. ספריה מעודדי קריאה וערכים חברתיים.