חג המסכות

יש כאלה שאצלם פורים כל השנה. מה תפקידן של המסכות בחיינו ומדוע מעמידים פנים בחיי היום-יום.

חג המסכות

בפורים כולנו מתחפשים, עוטים על עצמנו דמות פיקטיבית תוך לגיטימציה מלאה לעשות זאת ובסיום החג משילים מעל עצמנו את המסכה וחוזרים להיות אנחנו. אבל כולנו, מי יותר ומי פחות, עוטים על עצמנו מסכות בחיי היום יום. אילו מסכות אנחנו בוחרים לחבוש, בפני מי אנחנו בחורים להיחשף ואיזה מטרות זה משרת?

אנחנו עוטים על עצמנו מסכות בגלל סיבות רבות ושונות.

לפעמים אנחנו בוחרים במסכה על מנת לא להתבלט, ללכת בתלם החברתי ולהציג חזות שהיא "כמו כולם", על מנת להימנע ממחיר של נידוי חברתי. כך, ילד עשוי לטעון שורוד הוא צבע מגעיל של בנות, אפילו אם בסתר לבו היה מעדיף לבחור בכוס הורודה, אנשים עשויים ללכת ללמוד באוניברסיטה "כי ככה צריך" גם אם נטיית לבם אומרת אחרת, ואפילו נושאים כמו נישואים וילדים יכולים להיות מסכה שאדם עוטה כדי להיות נורמאלי, כמו כולם.

הקו הדק בין הסתגלות טובה ובריאה לחברה, לביטול העצמי, הגבול בין קונפורמיות, רצון להשתייך ליכולת לביטוי אינדיבידואלי, גורמת לנו לעטות ולהסיר מסכות שונות בימי חיינו. לפעמים האדם יודע שהוא עושה מסיכה ולפעמים היא הופכת לטבעו השני והוא אפילו לא מודע אליה.

גם התגובה האוטומטית "כיף" לשאלה: איך היה היום בגן?

היא סוג של מסכה. כמו שהמבוגרים עונים "בסדר" אוטומטי לשאלה: מה שלומך? הלא התשובה, בסופו של דבר, מורכבת הרבה יותר, אבל אנחנו מתעטפים בנורמאלי, בסביר, בהגיוני, בתשובה שתכה הכי פחות גלים.

לפעמים אנו עוטים מסכה כדי לא לפגוע, או לא להיפגע. מסכות כאלה אפשר למצוא בכל מערכת יחסים מורכבת ובעיקר במשפחה. אנחנו מסתירים מההורים דברים שעלולים להכאיב להם, אנחנו מסתירים מהבוס את החלקים העצלניים באישיותנו, אנו מסתירים את חוסר הביטחון שלנו ממלכת הכיתה או מהבחורה שמזמינים לדייט.

לעיתים המסכה משמשת אותנו להרשמת הסובבים אותנו, אנו מגזימים בהישגים של ילדנו, מציגים את עצמנו בצורה מחמיאה, מסתירים כשלונות, מבליטים הצלחות.

אנחנו זקוקים למסכות על מנת להתנהל בעולם, במקומות מסוימים יותר מאחרים. במקומות "רשמיים", בעבודה, מול זרים, אנחנו חייבים להציג מסכה של עצמנו, על מנת להצליח לקיים תקשורת תקינה. לא נעז להתפרץ על הבוס, גם אם אנחנו מבעבעים מבפנים ונשתדל לחייך חיוך קפוא אל החמות גם אם הא מעצבנת אותנו. ככל שיש לנו יחסים קרובים יותר עם האנשים הסובבים אותנו וככל שהסיטואציה אינטימית יותר, כך ינשרו המסכות ונציג להם גרסה קרובה יותר של "עצמנו" האמיתי. כך, יש לקוות שבקרב המשפחה הקרובה והחברים הקרובים, נוח יותר להיות אמיתיים יותר.  ביטוי מוחלט ל"אני האמיתי" נטול מסכות בכלל ניתן למצוא רק אצל ילדים קטנים, שלא מסננים ומתנהגים בצורה כנה ואמיתית מבלי להעריך את הסיטואציה החברתית, או בקרב אנשים בעלי ניתוק מהמציאות ושיפוט לקוי הלוקים במחלת נפש.

לכן, חשוב להכיר את המסכות שלנו.

לדעת מתי כדאי לחבוש אותן ומתי כדאי להסיר אותן.

לדעת שככל שאנו מסירים את המסכות, אנחנו פגיעים יותר אבל גם זוכים לסיכוי טוב יותר לפתח יחסים כנים, אינטימיים ואמיתיים עם מי שעומד מולנו. ועלינו ללמוד לווסת את מידת החשיפה כך שנצליח להביא את עצמנו לידי ביטוי, מבלי לשלם מחיר כבד מדי.

חג שמייח!!

שלכם,
ליאת גולדשטיין
האמא של אמ‏אבא