רגשות אשמה

להפוך לאמא זו בדרך כלל חוויה של אהבה ואושר גדול, אבל לעתים מתלוות לחוויית האמהות גם רגשות פחות נעימים - ובהם רגשי אשמה.

מרגע שהפכנו לאמהות -

יש לנו רגשי אשמה כשתינוקנו בוכה ואנו תוהות אם עשינו משהו לא בסדר…

יש לנו רגשי אשמה כאשר אנו מחליטות לחזור לעבודה או לפתח קריירה...

יש לנו רגשי אשמה כאשר אנחנו חוזרות מאוחר לילדתנו שנשארה עם מטפלת או אפילו עם סבתא...

יש לנו רגשי אשמה כאשר איחרנו לשעת הוצאת הילד מהגן...

יש לנו רגשי אשמה אחרי שכעסנו, התפרצנו או צעקנו על ילדנו...

כמעט כולנו התכוונו להיות הורים מושלמים לילדינו המושלמים. בסיפורי ילדותנו רק "אמא חורגת" צועקת, כועסת ומענישה: "רעה". בדמיוננו, לפני שאנחנו הופכות לאמהות, אנחנו מתכונות להיות "אמא אמיתית" לילדים כמו האמהות בסיפורי הילדות שעליהם גדלנו: מסורה, אוהבת, חמה, סבלנית, רגועה, מחייכת, מקשיבה, חברה, תומכת, משקיעה... ובדמיוננו גם ילדינו לעתיד הנם יפים, חכמים, נחמדים, טובים, מקשיבים, ממושמעים... מלאכים קטנים.

במציאות לא תמיד אנחנו אותם הורים שהתכוונו להיות.

אנחנו מאבדים את סבלנותנו: גוערים, כועסים, צועקים ומענישים את ילדינו - שלמרבה הפלא מתנהגים באופן שמוכיח שאין להם מושג שבדמיוננו הם היו מלאכים קטנים ומושלמים.

מה זה אומר עלינו כהורים? איך אנו חיים עם הפער הזה בין הכוונות הטובות שלנו לעומת ההתנהגות שלנו? האם התנהגותו המכעיסה של ילדי מוכיחה שטעיתי בחינוכו? האם הקושי שלי להתמודד עם התנהגויות שלי ושל ילדתי מוכיח שאינני הורה טוב?

רגשי האשמה הם שעזרו לנו לפתח מצפון והם תמרורים חשובים וקיימים אצל כולנו.

הם בתוכנו כמעין אזעקה פנימית, שמתריעה כאשר נוצר פער גדול בין ההורה "המושלם" שהתכוונו להיות לבין ההתנהגות שלנו במציאות. רגש האשמה בא ליישב את הפער הזה: אנחנו ממשיכים להוכיח שאנחנו הורים טובים, כשם שכוונותינו טובות, בזה שאנחנו מרגישים אשמים ואף מענישים את עצמנו בהתייסרות על התנהגותנו.

כולנו מכירים את עצמנו, כולנו בני אדם, טועים ונכשלים ומרגישים אשמים ומצטערים וחוזר חלילה. עצם החרטה, ההאשמה העצמית וההענשה העצמית "מכפרים" על התנהגותנו.

מה עיסוקנו ברגשי האשמה שלנו עושה לילדנו? איזה מסרים אנחנו מעבירים להם? כיצד נתנהג בהמשך?

זה אנושי ואולי בלתי נמנע להרגיש רגש אשמה. מה שחשוב זה מה שעושים עם הרגש הזה. למשל:

• כשעולים בך רגשי האשם, הישארי עם עצמך ועם הרגש. עכשיו אינך באמת פנויה לילדיך. אל תנסי ברגע זה לחנך אותם, כי אין זה זמן נכון ומתאים לחינוך.
  
  איש חכם יעץ לי פעם: אחרי שהיית קצת עם עצמך ועם רגשותיך, תני לעצמך "חנינה" ו"מחילה מלאה". רק אחרי שמחלת לעצמך ואת מרגישה שאת כבר יכולה להיות שקולה ועניינית, בדקי אם אפשר ללמוד משהו מהאירוע שהיה. בררי מה קרה, איך נהגת ואם את יכולה לנהוג אחרת בפעם הבאה. עכשיו את מוכנה לשיחה ידידותית ומועילה עם בתך או בנך  על מה שקרה.
• צמצמי את הפער שבין הכוונה והדימוי העצמי כהורה לבין התוצאה. בדקי עם עצמך את הציפיות שלך מעצמך כאם ואת הציפיות שלך מילדך. השלימי עם המחשבה שאנחנו בני אדם, איננו מושלמים, אנחנו טועים. לטעויות שאנחנו עושים יש ערך בחינוך ילדינו. הן מאפשרות לילד להכיר את ההורה כאדם בלתי מושלם וכך הילד לומד שמותר גם לו להיות בלתי מושלם. מותר גם לו לטעות וזה בסדר. טעויות הן הזדמנות ללמידה.
• השקיעי בלימוד על הורות: קריאה, התייעצות עם הורים אחרים ועם אנשי מקצוע. את יכולה גם להצטרף לקורס שבו הורים לומדים דרכים להתמודדות נכונה ויעילה עם קשיים בגידול ילדים. לימוד כזה יעזור לך להתנהג בדרך שתואמת וקרובה יותר לדמות ההורה שרצית והתכוונת להיות.

על הכותבת:
אילנה שניר,
יועצת חינוכית ומשפחתית
מומחית בהדרכת הורים וחינוך ילדים
כותבת הספר: "משפחה במחשבה תחילה"
לתיאום פגישה להדרכה הורית וייעוץ חינוכי, ייעוץ משפחתי ואימון זוגי: 054-4469925
http://www.ilanasnir.co.il