תעודות, תעודות, תעודות – המדריך להורה

חשוב מאד שנדע כיצד להגיב נכון לתעודות על מנת שלא לגרום נזקים הנובעים מציפיות גבוהות מדי מצד אחד, ושלא לשדר לילדים שאננות וציפיות נמוכות – דבר העלול לגרום לנזקים אחרים מצד שני.

אנחנו, כהורים, מצפים שילדינו יעשו מאמצים, יתנהגו כיאות, ילמדו, יצליחו במבחנים ויקבלו ציוני תעודה גבוהים המשקפים את יכולותיהם.

לעתים קרובות מאד אנחנו מאמינים שאילו הם היו רק מתאמצים קצת יותר, או מכינים קצת יותר שעורי בית, הם היו מגיעים להישגים הרבה יותר גבוהים.

אנחנו מעבירים את המסרים האלה לילדים הן בצורה מילולית והן בצורת רמזים עבים אחרים כמו "פרצוף" או הבעת אכזבה.

אבל אם נעצור רגע ונחשוב, הרי אין ילד שלא רוצה להצליח.

הרי מעמד שבו מעריכים אותך הוא מעמד מפחיד ולעתים קרובות לא נעים. ואם ההערכה אינה של הצטיינות רבה, מפחיד אותם איך אנחנו נגיב.

נסו להיזכר בפעם האחרונה בה הועמדתם אתם בפני מצב של הערכה על ידי בוס או אדם שאחראי עליכם. המעמד לא נעים ולעתים גם מלחיץ.

מה אתם הייתם רוצים שיעשה האדם הכי קרוב אליכם כשאתם חוזרים הביתה עם ההערכה הכתובה?

שיעשה "יד אחת" עם המעריך, ויגער בכם? שיגיד לכם שיכולתם להצליח יותר אילו רק הייתם מנסים יותר או משתדלים יותר? שיגיד "אמרתי לכם לא להתעסק בדברים אחרים ולהתרכז בעבודה"?

ברור ומובן מאליו שהייתם רוצים שהאדם הקרוב לכם יחבק אתכם ויגיד לכם שזה לא משנה את דעתו עליכם ושהוא אוהב אתכם ללא שום קשר. שהוא ינחם ויעודד אתכם.

כשילדיכם מביאים הביתה תעודה ש"נופלת" מציפיותיכם הגבוהות, זכרו את ההרגשה הזו עליה אני מדברת. היא תנחה אתכם להיות חמים, אוהבים ללא תנאי ומקבלים.

לאחר מכן, בשעה אחרת או ביום אחר, כדאי לשבת ולשוחח עם כל ילד (לחוד) ולשאול אותו איך הוא מרגיש עם התעודה.

להסביר לו שכדי לשפר את מה שהוא רוצה לשפר, צריך לתכנן.

בשלב זה הייתי מתכננת עם הילד שלבי פעולה בצעדים קטנים-קטנים איך להשתפר, מה היה הקושי (אם היה) ואיך ניתן לתמוך בו ולעזור לו.

מילת המפתח היא "צעדים קטנים".

כדי ליצור הצלחה צריך ליצור התקדמות קטנה שהילד יכול לחוש בה.

אם, למשל, הוא קבל ציון 60 במקצוע אנגלית. נשאל אותו מה צריך לעשות כדי לקבל 70. זה נראה פחות מפחיד, וניתן לביצוע בקלות רבה יותר מאשר אם נשאל איך הוא יגיע ל-100!

ממש לבנות ביחד את התכנית ולעזור לו ליצור הצלחות קטנות שנותנות לו את האמונה בכך שהוא יכול. חשוב גם לתת לילד את המקום של העדפות אישיות.

כשילדכם מביא הביתה תעודה טובה מאד, התייחסו אליה עניינית.

שימו לב להימנע משגיאה שהורים רבים שוגים בה: אם הציון נופל במעט מ-100, למשל 97, הורים רבים נוהגים לומר לילד: אז למה לא 100? אולי הם אומרים זאת בהומור, אך הילד חש תחושה קשה שבמקום להעריך את מאמציו והישגיו, הוא עדין מאכזב ואינו מוערך כיאות.

אז, שבחו את המאמץ שהביא לתוצאה כל כך יפה! דברו על מה שיש ולא על מה שבעיניכם חסר.

ומה עם ציפיות נמוכות?

קורה לנו לפעמים שמתוך ניסיון העבר אנו מאמינים שאחד הילדים שלנו לא מאד מבריק, או נועד לכשלון בתחום מסוים, למשל כי "הוא לא הומאני" או "לא ריאלי" ואנו מצפים שיכשל.

הציפיות הנמוכות הללו מעבירות לילד מסר שלא מאמינים בו!

זהו מסר הרסני לדימוי העצמי של הילד. הוא עלול לתת לו "אליבי" לרפיון ידיים גם בתחומים נוספים ובמקום לאמץ ערך של ניסוי, התמדה ודבקות במטרה הוא יאמץ רפיון ידיים וייאוש.

לכן, חשוב לתת לילד את ההרגשה שאתם מצפים ממנו, במידתיות, אך אתם עומדים ביחד איתו ועוזרים לו לתכנן מסלול שיפור והתקדמות איטי אך בטוח ורצוף הצלחות ותחושת יכולת.

על הכותבת:
נגה מאירי
פסיכותרפיסטית ומומחית להתנהגויות ילדים
מנהלת המכון הישראלי להורות.
לקבלת חומרי הדרכה על הורות בחינם לחצו והרשמו: