גם כן עבודה

בכל פעם שאני מבקש מאמא איזה משהו מיותר לאוסף הדברים המיותרים שלי, היא אומרת לי..."טוהר, אולי תלך ותמצא לך עבודה ותאסוף לך כסף בקופה ותקנה לעצמך?"

ואני צוחק.

לעבוד? למה? עשיתי משהו לא בסדר? למה מגיע לי עונש כזה? כמובן שאני לא מסכים.

והימים עברו עלי בכיף ובילויים, עד שבא לי להזמין אלי חבר.

התיישבתי מול הטלפון והתחלתי לחייג – "הלו, ארז בבית?"

"לא, הוא הלך לעזור למכור במכולת"

"הלו, חגי נמצא?"

"לא הוא יצא לשטוף את המכונית"

"הלו, ליאור ישנו?"

"כן, אבל הוא מסייד את הבית"

פתאום קלטתי.

כל החברה עובדים, מרוויחים כסף, ורק אני כמו תינוק עדיין מבקש מהורי דמי כיס.

"טוב אמא" פניתי לאימי "את צודקת, אני רוצה לעבוד אבל במה?"

אמא קפצה משמחה "או טוב ששאלת, בדיוק היום שאלה אותי השכנה אם אני מכירה משהו שיוכל לשמור על הילד הקטן שלה במשך מספר שעות כל יום אחר הצהריים".

"לטפל בילד קטן?!" התרגזתי "מה פתאום? זו עבודה של בנות, החברים עובדים בחנות ובבנין ואני אשמור על ילד קטן? מה אני מטפלת?"

"או, טוהר באמת, תפסיק לפחד ממה שיגידו עליך כל הזמן, תדע לך שכל עבודה מכבדת את בעליה, וחוץ מזה אם אתה תכבד את עצמך כולם יכבדו אותך... ואם לא אז... איך אתם אומרים? שים פס! תתעלם".

אמא צודקת.

הרי כל הקוליים עושים מה שמתחשק להם בלי להתבייש. אבל בכל זאת אני פוחד, אם הוא יבכה לי הילד הזה? וכל הזמן תהיה לו נזלת כמו לכל הילדים, איכס! ואם  לא אדע איך לטפל בו?

"עזבי זה לא בשבילי" אמרתי, אבל אמא לא הרפתה. "תנסה פעם אחת, מה כבר יכול לקרות?"

החלטתי לנסות, ממילא אין לי מה לעשות, אשחק קצת עם הילד, וכשהוא יתחיל להיות נודניק ודביק אקרא לאמא שלי וזהו.

בערב הלכתי לביתה של השכנה, את הדלת פתח לי הבן שלה, חמוד בן שלש. החדר שלו היה מלא במכוניות משאיות, וחיילי משחק. התחלנו לשחק- בובה נגד בובה, בוב ספוג נגד ברבי, ברבי נגד בראץ וחיילים יפניים... צעקות והתכתשויות. איזה מתוק הילד הזה איזה דמיון יש לו, ממש התאהבתי בו, הוא לא בכה ובכלל לא הייתה לו נזלת.

פתאום צלצול בפעמון.

אמא שלו חזרה.

"תודה לך" היא אמרה לי, "מה?" הרמתי ראשי מעל חומת הקוביות שהקמתי כמחסה מפני האויב. "תודה רבה לך" חזרה האמא והוציאה סכום כסף.

"מה?" חשבתי לעצמי על הכיף הזה אני עוד מקבל כסף? איזה כיף של עבודה, אני אבוא הנה כל יום ובאמת לא אכפת לי מה יחשבו עלי החברים.

אפילו ללא תשלום אני מוכן לבוא.

אתם יודעים מה? אני מוכן אפילו לשלם כדי להיות עם המתוק הזה.

אף על פי שכל פעם שהוא רואה אותי הוא קורא לי מר מפסידן ומתנפל עלי באגרופים קפוצים...

על הכותבת:
זהר אביב,
כותבת סדרות לגילאי 8-12 בניהן: כוח המוח, כוח הלב, יד הפלא ומסע מצמרר.
ספריה מעודדי קריאה וערכים חברתיים.
לאתר הסופרת