לקראת החנוכה

האח הקטן שלי. גם כשהוא נחמד אלי ומסכים עם כל מילה שלי. גם אז הוא מצליח איכשהו לסדר אותי.

כשהגיע חג החנוכה, טיילנו יחד בעיר. ריח הסופגניות החמות גירה אותנו מאד. החלטנו לעשות הפתעה לאבא ואמא. "עמית" פניתי אל אחי "מה דעתך שנקנה לאבא ואמא סופגניות טריות? הם בטח ישמחו מאד".

"רעיון טוב" ענה עמית "תראה, לי ולך ביחד יש מספיק דמי כיס כדי לקנות שמונה סופגניות ואנחנו ארבעה במשפחה אז זה יצא בדיוק שתיים לכל אחד" עמית אחי המעצבן,  בכיתה ב‘, לומד שנה מתחתי, ומחשב חישובים יותר מהר ממני.

פנינו אל דוכן הסופגניות וקנינו שמונה סופגניות ריחניות ממולאות בריבה ומצופות באבקת סוכר.

"תן לי אחת. עכשיו" ביקש עמית,

"אויש באמת ", רטנתי "אתה לא יכול להתאפק עד שנגיע הביתה ונאכל יחד עם ההורים?"

עמית השיב בהנעת ראשו מצד לצד. ושתק. כאילו אמר אין כאן מקום לויכוח בכלל. הריח גירה גם אותי אז הסכמתי. נתתי לו סופגנייה ולקחתי גם לעצמי אחת. "אפשר לקבל עוד אחת?"  ביקש עמית כשגמר את הסופגנייה הראשונה.

"רעבתן שכמוך"  גערתי בו. אני יודע שהוא עקשן, אז נתתי לו. אם הוא רוצה לגמור את ההקצבה שלו לפני שמגיעים הביתה שיגמור. בעיה שלו, הסתכלתי עליו וראיתי איך הוא לועס את המתוק הזה ואבקת הסוכר הלבנה מכסה את לחייו האדומות, והא מלקק את השפתיים ו...אוף זה מגרה. לקחתי גם לעצמי את השנייה שלי.

בשקית נשארו ארבע הסופגניות של ההורים.  כשהגענו הביתה גילינו שההורים עדיין לא בבית. עכשיו אני והוא יושבים מול שקית הסופגניות וממתינים סבלנות. "עמית" אני אומר "אתה יודע?  אמא בדיאטה, היא בטח לא תרצה שתי סופגניות". "נכון" מסכים איתי עמית בלי להסס ודוחף את ידו לשקית. הוא מוציא שתי סופגניות "קח גם אתה אחת. ככה יישארו רק שתיים וזה הכי טוב. כי לא יפה, לתת לאמא סופגנייה אחת ולאבא שתיים".  אנו מחסלים את שתי הסופגניות במהירות, ומביטים ברעבתנות בשתיים הנותרות "עמית" אני פונה שוב אל אחי "אתה יודע?  סופגנייה אחת כזו קטנה בשביל אבא זה כלום, זה סתם יגרה אותו, ובכלל לא ישביע, אולי כדאי שנגמור כבר את הסופגניות ונזרוק את השקית כדי שאבא לא יתגרה סתם?" שוב מסכים איתי אחי ובלי לחשוב יותר מדי אנו מחסלים את שתי הסופגניות האחרונות.  ברגע זה נכנסים הורינו – "נו חמודים, אתם מוכנים?  קדימה התלבשו.. מה שכחתם שההורים של גילי ונאור הזמינו אותנו להדלקת נרות חנוכה ולארוחת ערב חגיגית?"

"ארוחת ערב?"  אני שואל נדהם.  "אוי נכון," אומר אחי וטופח על מצחו "ההורים בקשו ממני להגיד לך ושכחתי מזה לגמרי" אני בטוח שאחי באמת שכח אחרת לא היה זולל ארבע סופגניות, אבל זה לא חשוב.  מה שחשוב זה ששוב "אכלתי אותה" בגללו.  אני בטוח שלא אצליח אפילו לטעום מהפשטידה המדהימה שאמא של גילי ונאור, תמיד מכינה. הבטן כואבת לי. רק שלא יגישו סופגניות. אני רק חושב על זה ויש לי בחילה.

על הכותבת:
זהר אביב,
כותבת סדרות לגילאי 8-12 בניהן: כוח המוח, כוח הלב, יד הפלא ומסע מצמרר.
ספריה מעודדי קריאה וערכים חברתיים.
לאתר הסופרת