התמדה והתמודדות

מי לא מכיר את הסיפור המקסים על החכם הזקן ותלמידו, שמצאו גולם של פרפר?

למי שלא מכיר, אחרי שסיפר החכם לתלמידו על הפרפר המדהים שייצא יום אחד מהגולם, ביקש התלמיד מהחכם שייתן לו לשמור על הגולם אצלו. החכם הסכים, אך דרש מתלמידו התחייבות אחת: בבוא העת, כשהפרפר יתחיל לפרוץ החוצה מן הגולם, תן לו לעשות את זה בעצמו. אל תעזור לו. הבטיח התלמיד, קיבל ממורו את הגולם, והמתין. יום ועוד יום עד שהגיע הרגע המיוחל ותנועה החלה בתוך הגולם. הפרפר התחיל לחורר את קליפת הגולם וניסה לפלס את דרכו החוצה אל אור היום. כשראה התלמיד כמה מתאמץ הפרפר וכמה סובל היצור המסכן החליט לעזור לו ובכך בעצם חרץ את גורלו כיון שבלי המאבק הזה של הפרפר, בלי המלחמה הקטנה הזאת שמחזקת את הכנפיים שלו לא יכול היה הפרפר לשרוד אפילו דקה אחת.

מוסר ההשכל מהסיפור המקסים הזה הוא ברור, אבל ברגעים אלו של פתיחת המסע של שנת הלימודים החדשה אני רוצה בכל זאת להזכיר אותו לכולנו.

לי, כאמא, יש התלבטות קשה מאד: ההתמודדות בין להגן כל שניה על הילדים שלי בעולם המפחיד הזה, לבין לשחרר אותם ולתת להם להצליח בכוחות עצמם.

מרגע שנולדו נמצאים הילדים שלנו במאבקם בדרך לחיים העצמאיים שלהם שיגיעו בבוא העת. ואנחנו, כהורים, תפקידנו להכין אותם לחיים. עלינו ללמד אותם ולכוון אותם ככל יכולתנו אבל באותה המידה עלינו גם לתת להם להתמודד בעצמם.

כשאנחנו שולחים את הילדים לגן בתחילת השנה, מלאים בחששות ומנסים לשמר בדרך זו או אחרת את "עטיפת הצמר גפן" שאנחנו אוהבים לעטות על ילדנו, עלינו לזכור את זה כל הזמן.

כשהילד חוזר הביתה ומספר לנו חוויות שונות על הנעשה בגן ולפעמים אנחנו משתוקקים לרוץ מיד ולהתקשר לגננת לדבר איתה ולהסביר לה ולהגן על הילד החמוד שלנו. אבל רגע לפני שמרימים את השפופרת צריך לחשוב אם ההתערבות שלנו באמת הכרחית או שאולי טוב נעשה אם ניתן לילד שלנו להתמודד בעצמו.

כשהילד שלנו עולה לכיתה א‘ ולומד לקרוא, הוא חוזר הביתה עם שיעורי בית בקריאה או כתיבה ואנחנו נאלצים להאזין לקריאה האיטית ורצופת השגיאות שלו, אנחנו משתוקקים להעיר לו ולתקן אותו ולהקריא לו או להשלים לו את השורה... אבל עלינו לזכור שהוא לא ילמד אם נעשה זאת עבורו.

כשאנחנו שולחים את הילד שלנו לחוג אחר הצהריים, ואחרי שני מפגשים הוא מגלה שזה לא רק כיף אלא גם עבודה קשה ומבקש לפרוש או לא מסכים ללכת לחוג, אנחנו רוצים להקל עליו ולבחור לו חוג אחר שהוא יאהב ויהנה בו יותר. אבל רגע לפני שנעשה זאת אנחנו צריכים לחשוב – מה בדיוק גרם לו לפרוש מהחוג הקודם? האם זה באמת לטובתו שנוותר לו אחרי כמה מפגשים בודדים? אולי עדיף ללמד אותו את הסיפוק שבהתמדה והתמודדות.

רגע לפני פתיחת שנת לימודים חדשה, אני מזכירה לכם שעד כמה שהילד שלכם נראה קטן, הוא צריך שתאמינו בו וביכולתו. אפשרו לו להפתיע אתכם. תנו לו את הקרדיט, את הביטחון ואת האומץ להעיז, לנסות, ליפול, להיכשל ולהתרומם – בידיעה שאתם מאחוריו. לא לצידו, לא במקומו, אלא מאחוריו בכל רגע בו יצטרך אתכם.

לכן, בפעם הבאה שאתם רוצים לרפד את דרכו של הילד לקראת התחלה חדשה, אתגר שעומד בפניו או להילחם את מלחמתו הצודקת, עצרו רגע. חשבו דקה לפני שאתם קמים, רצים, צועקים על מי שצריך או עוזרים. האם הילד שלכם באמת צריך את עזרתכם? האם בכלל ביקש אותה? אולי כדאי לתמוך בו בדרך אחרת? אין ספק שהניצחון שלו יהיה מתוק יותר אם ישיג אותו בעצמו.

מהרגע שהם נולדים אנחנו חשים רצון עצום לגונן עליהם. אנחנו מקרבים אליהם את המוצץ כשהוא נופל, מרימים אותם לספה כשהיא נראית עבורם אוורסט בלתי ניתן לטיפוס ומנסים לרפד את דרכם כדי שיהיה להם יותר קל. אבל יותר קל לא אומר יותר טוב.

תנו לילדכם, הצועד אל עבר ההתחלה החדשה שלו, אפשרות לרכוש מיומנויות ויכולות של עצמאות, של אמונה עצמית וביטחון, שילוו אותו במשך שנים קדימה.

אין לי ספק שהוא עוד יפתיע אתכם.

בהצלחה ענקית לכל הילדים שמתחילים היום פרק חדש בחיים.

שלכם,
ליאת גולדשטיין
האמא של אמ‏אבא