בעיני ילדה בת שתים-עשרה

ספר זה הנו יומנה המצמרר של הילדה יאנקה בת ה- 12 אשר איבדה את כל משפחתה בשואה. היא כתבה את היומן בזמן אמת, כבר בשנת 1943 והוא ראה אור לראשונה בפולנית כבר ב- 1946 אך משום מה רק עתה, 70 שנים אחרי, תורגם לראשונה לעברית.

מאת: ינינה השלס, עורכת: מיכל קירזנר-אפלבוים, הוצאת פרדס.

ינינה השלס כונתה יאנקה בפי חברותיה. היא נותרה שורדת יחידה ממשפחתה והוברחה ממחנה הריכוז במסגרת מבצע הצלה של "המועצה לעזרה ליהודים" בשנת 1943 כשהיא בת 12 בלבד.

 

ינינה השתייכה לקבוצת אנשי הרוח במחנה יאנובסקי, שנדבקו בחיידק הספרותי, ילדה אחת קטנה בתוך חבורת מבוגרים. מידי ערב, לאור האש שבערה בבור המוות לא הרחק, נהגה לדקלם שירים שכתבה, בפני הנשים בצריף שישנה בו. כך הגיע שמעה למשורר והסופר, מיכאל בורביץ‘, שעמד בראש הפעילות התרבותית במחנה. לאחר שהצליח לברוח מהמחנה, בעזרת ידידיו, דאג להציל גם אותה.

 

שלושה שבועות לאחר בריחתה מהמחנה, קיבלה ינינה מחברת אפורה ועיפרון, כדי לעודדה לכתוב את זיכרונותיה.

 

יומנה המורכב משלוש מחברות (132 עמודים) כתוב בכתב יד גדול וברור, בכנות ילדותית, באופן בלתי אמצעי, ובכישרון שאינו מוטל בספק, עם זיכרון נאמן של המאורעות, ונתמך בתאריכים מדויקים ובשמות. מעבר לחשיבותו ההיסטורית, זהו גם סיפור אישי מכמיר לב, שיש בו טעימה של האימה והייאוש של ילדה במחנה ריכוז.

 

ינינה שרדה. מציליה העבירו אותה ממקום מסתור אחד למשנהו, כשהם משנים כל פעם את זהותה, ואילו היומן יצא אל דרכו המחתרתית, השונה מזו של הכותבת שלו, ובמזל שרד את המלחמה. כתב היד נשמר בארכיונו הפרטי של מיכאל בורביץ‘, וב-1985 הוא מסר אותו לארכיון של "בית לוחמי הגטאות", בישראל.

 

ינינה עלתה לישראל והייתה לדוקטור לכימיה ולסופרת, כשבמהלך 40 שנות הקריירה המקצועית שלה עבדה בטכניון בחיפה, במכון וויצמן ובאוניברסיטת מינכן וכן לחמה למען זכויות האדם, שוויון ושלום. לקחי המלחמה בדבר קדושת החיים והמאבק בכל עוולה, פגיעה או ניצול, הנחו אותה לאורך כל חייה.

 

"העיר לבוב שלי היום אינה במקום גיאוגרפי מוגדר", היא נוהגת לומר, "היא בכל מקום שמערערים בו את יציבות חייהם של בני אדם ומאלצים אותם לעזוב את הכפרים והערים שנולדו בהם. לבוב שלי נמצאת בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים".

 

עוד באותו נושא...

התגובות שלכם...