מועדים לשמחה. האמנם?

עשרה קבין של יופי ירדו על העולם וירושלים נטלה תשעה מהם. עשרה קבין של חרדות ירדו על האימהות ואני נטלתי את כולנה. דווקא הימים שנחשבים אצל הילדים כשיא השמחה: ל"ג בעומר ויום העצמאות, מתויקים ביומני האישי תחת האות ס'. קיצור לסיוט.

מאת: טובה גולדבלט, עיתונאית ועורכת. נודעה כ- 'קלפטע' (מדור הרכילות בידיעות תקשורת – עיתוני השפלה).

דווקא הימים שנחשבים אצל הילדים כשיא השמחה: ל"ג בעומר ויום העצמאות, מתויקים ביומני האישי תחת האות ס'. קיצור לסיוט. אם תשאלו אותי, החגים הללו נוצרו במיוחד כדי להדיר שינה מעיני ולערער את שלוותי הנפשית.

 

תמיד מדהים אותי מחדש איך הזיכרון הקולקטיבי, ששכח את מעמד הר סיני וחציית הירדן, מצליח להתביית במדויק על ל"ג בעומר. החל מחופשת פסח, הארוכה והמיותרת, מתחילים בעלי המרכולים לקשור את העגלות, מה שלא מונע את גנבתם, "מצאתי אותה זרוקה ברחוב", בידי ילדים טובים מבתים טובים, המעמיסים עליהן קרשים, גנובים גם הם, שמוחבאים בסליק פרטי עם שמירה צמודה סביב השעון.

 

מה, מי מזכיר להם את זה?

הילדים שלי למשל, שאף פעם, אבל אף פעם, אינם זוכרים את המערכת בעל פה ולא את הוראת בית הספר ללבוש חולצה לבנה בימי ששי, תמיד זוכרים את ל"ג בעומר.

 

אז תשאלו למה החג הזה, שכל כך מלהיב את הפירומנים הקטנים שלי, מסויט עבורי?

או! ודאי לא בגלל שהם זוכרים את ה=מה בלי ה=למה, יענו, אם תשאלו אותם למה מדורות? למה הר מירון? למה הפסקת הטאבואים של ספירת העומר וחתונות? תקבלו יוק כתשובה.

ולראיה, אנקדוטה ברוח עידן ההיי=טק, שהתחוללה אצלנו לאחרונה.

היה זה דווקא בחנוכה. חג ביתי עם מסורה יהודית מכובדת. אחי, שהוא מורה בתיכון, שאל שניים מאחייניו האהובים (בניי – אלא מי), על שום מה חוגגים את החג. והבונבונים? מה לעשות, ממש לא ידעו. כדי לעזור להם - מורה–או-לא? - הוא תמצת את השאלה וביקש לדעת רק את שמו של המלך הקשור בחג. והם, כאמור: יוק! (כן, שוב). כולי כלימה ובושה, נחלצתי לעזרת צאצאי ולחשתי: "אנטי, אנטי"…

 

"אני יודע", קפץ הגאון הקטן, "אנטי וירוס"! (נו טוב, אתם כמובן יודעים שהתכוונתי לאנטיוכוס, אה?).

אבל, עם כל הכבוד לחשיבות המסורת ואופקים רחבים, לא זה מה שהורס אותי. בערב הקשה הזה (ל"ג בעומר, כאמור), אני צריכה לרוץ ממדורה למדורה, תוך מיצוי האוריינטציה המתבלה שלי, כדי לגלות איפה, מכל המדורות, ממוקמת זו של הקטן, וסביב איזו מדורה מתהולל ילד הסנדוויץ', כי מכל המדורות, הצפופות, באופן מסוכן ביותר, שתיים אלה לעולם אינן סמוכות זו לזו. והיה ומצאתי, אני נאלצת לעמוד במרחק רב, ולאמץ את עיני הטרוטות בזיהוי הפרטיים שלי מבין מיליוני הילדים, שמרחוק נראים, כולם, אותו הדבר ובה בעת, עלי להפעיל שיקול דעת בסוגיה – מתי להסתפק בצפייה מן הצד ומתי להתגלות בפניהם, מעשה אליהו הנביא, כשנראה לי שהם או אחרים, מסכנים את עצמם.

 

בתוך כך, אני מודעת לעובדה, כי כשאבוא לברך, כלומר להזהירם, אימצא מקללת, שכן, לעולם לא יקבלו את טיעוני כאילו דברי הבלע של חבריהם לכיתה: "תינוק של אמא" - נובעים מחסכים של אותם מסכנים, שהוריהם מתנכרים להם עאלק ושולחים אותם לבדם רחמנא ליצלן לשטח האש, תרתי=משמע.

 

ומה שהכי מרגיז, זה המרחק הקצר בין יום העצמאות לל"ג בעומר. עוד בטרם אתאושש מהלילה הלבן של יום הולדת המדינה, כשליוויתי את הקטנטניקו "אמא פיפי" לעיר, בתפקיד דנידין הרואה ואינו נראה, נעלמת מעיניו, ובעיקר מעיני חבריו, כל עוד הם מסתדרים יפה, ומגיחה לשניות אחדות כדי להפריד בין הנצים, להוריד קצף מהעיניים, להזעיק את האיש אשר על מכונות המזל, בקיוסקים, כדי שיחזיר את המטבע שהללו בלעו מבלי להעניק את התמורה ותוך כדי כך, לנסות למתן את דאגתי לשני אפרוחיי האחרים, האחד במופע רוק באמפי – שם הוא חשוף למעשי בריונות של אספסוף מתלהם, לקור של שעות הלילה הקטנות ולרעב בלתי צפוי והשני - שחבריו הולכים לו, דרך קבע, לאיבוד. איך, איך הפך החג הכי אהוב עלי, יום העצמאות, שניחוח הריקודים עד אור הבוקר בכיכרות, עם הזיקוקים והשירה בציבור והרומנטיקה המתלווה אליהם, עדיין יכול להטריף את חושיי בגעגוע - לכרוניקה של ליל שימורים ידוע מראש?? לו התבקשתי לשים את האצבע על הימים היותר שמחים בשנה, עבורי כאמא? היו אלה יום כיפור ותשעה באב. שני ימי צום המקנים לי שליטה מלאה על גוזליי. אין בילויים. אין מדורות. אין פיתויים מחוץ לבית וגם בבית פנימה אין מריבות נוסח "אני פתחתי בערוץ הזה והוא מחליף לי עם השלט" - פשוט, כי כולם משדרים את "אוף, שוב האיחס הזה" והמקסימום שאני צריכה להתמודד עמו באותם ימים זה "אמא משעמם לי" הקלאסי - ובזאת, צברתי תודה לאל, הרבה מאד שעות ותק.

 

 

על הכותבת:
טובה גולדבלט,
עיתונאית ועורכת,
נודעה כ- 'קלפטע' (מדור הרכילות בידיעות תקשורת – עיתוני השפלה)

 

עוד באותו נושא...

התגובות שלכם...