הקסם האבוד של הקריאה

ילדים ממעטים לקרוא, אם בכלל, עובדה מרה שבמשך שנים רבות בחרו להתכחש לה ולטאטא אותה מתחת לשטיח.

חגגתי השבוע במקום שנקרא צור הדסה. זו השנה השמינית שבית הספר בישוב קטן בהרי ירושלים, מקדיש יום שלם למפגשים עם סופרי ילדים. ביום ששי יחיד בשנה מבוטלת מערכת הלימודים הסדירה והשיעורים מוקדשים לספרות שנועדה לצעירים.

דורית אורגד, נעמי בן גור, עפרה גלברט-אבני, דני קרמן, מיכאל דק ופוצ'ו - מותיקי סופרי הילדים בישראל ש"איה הג'ינג'ית" שלו ליוותה גם אותי בילדות, ואנוכי, עברנו מכתה לכתה כדי להפגש עם קוראים צעירים והוריהם.

כל בית הספר חגג.

על הקירות נתלו תמונות של הספרים, עבודות תלמידים ואפילו יצירות שנוצרו בהשראת העלילות והגיבורים, אלא שצור הדסה היא תופעה נדירה שאינה מעידה על הכלל.

ילדים ממעטים לקרוא, אם בכלל, עובדה מרה שבמשך שנים רבות בחרו להתכחש לה ולטאטא אותה מתחת לשטיח. לפני שנים אחדות חזרה בתי הצעירה שפופה מבית הספר מפני שזכתה לכינויי הגנאי "חננה" ו"חרשנית" רק מפני שהעזה להודות שהיא אוהבת ספרים.

 

מופעי קרקס נוסח "היפה והחנון" יוצרים הכשר פומבי לבורות והופכים את ההשכלה והרחבת האופקים לכשל מידות מגוחך. המשכיל מוצג כקריקטורה זולה ואומרי משפטים מופרכים בעברית עילגת הם הכוכבים הזוהרים בשמי הטלוויזיה, שמעמידה אותם כמושא לחיקוי.

ילדינו הפכו לקהל יעד צרכני מוגדר שגוזרי הקופונים למיניהם מזהים בהם כיסים עמוקים והופכים אותם לעדר כפייתי של מותגים כדי לשרת את מטרותיהם הכלכליות.

ספר איננו מותג ומעשה האמנות לעולם יישאר בתוך הזירה האישית והאינטימית - הפוך מריאליטי שמתחזה למציאות ומתוזמר כהלכה בידי אנשים ציניים מאחורי הקלעים.

עולמו של האדם הצעיר הוא מניפה עשירה של תהיות, מרידות, רעננות מחשבה ואינספור רעיונות מקוריים, ואילו כרישי הטלוויזיה החמדנים מבקשים מוקדם ככל האפשר ליישר את מוחו ולבו של הילד על מנת שיהפוך לפרט חסר פנים בתוך העיסה הצרכנית. העיקר שניתן לקושש ממנו עוד איזה רינגטון.

 

לפני שלוש שנים קיבלו את פני תלמידים באחד מבתי הספר היוקרתיים בארץ בקריאה: "אל תכתבי ספרים, תכתבי טלנובלות!" הספר הפך להם לעונש ול"תיק", ואילו לילדה שהייתי הוא היה כל עולמי, כרטיס יציאה למקומות קסומים ומפתים ולגיבורים שהפכו לי לחברי נפש.

מה הייתי עושה בלי בלי תום סוייר, פוליאנה, עליסה, פיטר פן, הנסיך הקטן, ונמצ'ק האמיץ מהספר "מחניים" (הנערים מרחוב פאל) שמותו בטרם עת השאיר אותי יומיים בבית ממררת בבכי, עם פתק שאמא שלי כתבה למורה "נאוה נעדרה מבית הספר כי חשה ברע".

 

האתגר שלנו כסופרים הוא לנסות ולהשיב את הקסם האבוד של הקריאה, להרעיד את הנשמה הצעירה ולכוון אותה לעבר המקום הפנימי הרענן, הסקרן והמשתוקק שלה. אני יכולה לקונן עד מחר על היעלמותם של עיתוני ילדים כמו "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" שעיצבו אותנו בעבר, אבל גם בעידן הפייסבוק והטוויטר והבלוגים, אני ממשיכה - דון קישוטית שכמותי - לתבוע את עלבונו של הספר המבוזה.

"ספר?" שואל הנכד המאוכזב בסרט "נסיכה קסומה" שכתב הסופר וויליאם גולדמן. והסבא שנועד להיות שמרטף לילד החולה, משיב לו: "אכן כך. כשאני הייתי בגילך, הטלוויזיה נקראה 'ספרים'. "

בסופו של דבר, אחרי מאבק לא קל, הנכד נשבה בקסם.

 

בצור הדסה ראיתי שוב בעיניהם של הילדים את ההבעה של שקיקה והתלהבות שכמעט שכחתי. צריך לתת קרדיט לאותן נשות חינוך שממשיכות בדבקות שנה אחרי שנה ליזום את חגיגת הספרים השנתית: המנהלת תקוה קרואני, רכזות התרבות סימה סחראי ודלית ישראלי, וצוות המחנכים בשיתוף סל תרבות של משרד החינוך. לכולם אני מצדיעה. בצור הדסה הרגשנו - סופרים שעדיין מאמינים בכוחה של הקריאה לעצב אדם חושב ומרגיש - שאנחנו לא לבד.

 

נשאלתי בידי ההורים כיצד להחזיר את הקסם. אמרתי: "קִראו לילדים. קִראו להם גם כשהם יודעים לקרוא בעצמם."

אולי הדרך היחידה היא להחזיר את הסיפור עצמו. דמיינו את עצמכם - כך ביקשתי - כבני שבט קדמוני, לפני היות המילה הכתובה, לפני היות הספר. אתם מתכנסים ביחד מסביב למדורה - לא "מדורת השבט" הטלוויזיונית הנחותה, אלא להבות אמיתיות, רק כדי להקשיב לאיזו מעשייה על החיים ועל מעבר לחיים. דמיינו את הרגע שבו ילד נושא את עיניו לשמיים, צופה בשלל האורות המפזזים במרחק ושואל: "מה זה? מי שם?"

וזקן השבט, איזה צייד עייף שהיה אז בטח בגילי, מתחיל לגלגל את המלים "היה היה פעם".

ככה מתחיל הקסם של הסיפור.

 

על הכותבת:
נאוה סמל, סופרת
http://www.navasemel.com/

עוד באותו נושא...

התגובות שלכם...